איומה כנדגלות - שיר השירים ו' | עופר בורין

מאת: עופר בורין , התמונה 123RF ת.פרסום: 07/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בפרק הקודם שאלו חברותיה של האישה כיצד ידעו מיהו אהוב ליבה. מה צורה לו.
הפרק הזה נפתח בשאלה נוספת.
מבקשות הן עוד רמז – איפה הוא?
אולי כדי לקחת אותו לעצמן? אולי כדי לקנטר את האישה?
א) אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ, וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ

ותשובת האישה מפתיעה.
זוכרים? את הגן שלה, הנעול, אותו היא אחרה לפתוח לו.
אם כך, הוא בוודאי משוטט לו בגנים אחרים.
כול גן שהוא כבר פתח, הופך להיות הגן שלו.
ויש שם הרבה שושנים. מסתבר שיש לאהוב ליבה, משאת הנפש, עוד שושנים רבות בין החוחים.
ב) דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם--לִרְעוֹת, בַּגַּנִּים, וְלִלְקֹט, שׁוֹשַׁנִּים

ואז נדמה שהיא נבהלת מתשובתה שלה, ומוסיפה את המשפט האלמותי: "אני לדודי ודודי לי"
ג) אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

"אני לדודי ודודי לי". זה נשמע כאילו הם נועדו זה לזה, ולא משנה בכמה גנים יטייל אהובה וכמה שושנים הוא יריח ויקטוף בדרכו, אני נועדתי לו והוא נועד לי.
כל כך תמים. הרי הוא רועה בשושנים ואינו רואה אותה.

ולפתע תפנית.
הגבר האהוב, הבלתי מושג, מדבר עם האישה. משבח אותה.
לאור הניתוק ביניהם, נראה שמדובר שוב באיזה חלום של האישה.
ד) יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה, נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם; אֲיֻמָּה, כַּנִּדְגָּלוֹת

יפה כתרצה ונאווה כירושלים.
מתי בפעם האחרונה אמרתם לאהובתכם שהיא יפה כמו עיר בירה?
רגע הסטורי – תרצה הייתה בזמן מסוים בירת ממלכת ישראל (מלכים א פרק טז למעוניינים) וירושלים היא כמובן בירת ממלכת יהודה ובירת ישראל היום (תשאלו את נשיא ארה"ב הוא יודע).

אבל מעניין יותר הוא שם התואר השלישי אחרי יפה ונאווה.
"איומה כנדגלות".
נדגלות מלשון דגולה. אישה חזקה, בולטת, מובילה, אולי פמיניסטית?
ואם היא כזו, אז המלך מפחד ממנה. היא איומה בעיניו.
וכל זה בחלום של האישה. כך היא מדמיינת ומתרצת את ריחוקו של האהוב.
כל כך מפחד ממנה, שהוא מבקש ממנה שלא תסתכל עליו:
ה) הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי, שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי;

ואז הוא ממשיך ומתאר אותה, בשפה הדומה לפרקים קודמים:
שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מִן-הַגִּלְעָד
ו) שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה: שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם
ז) כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ

אמנם אני מסתובב בהרבה גנים וקוטף שושנים, אבל את האחת והיחידה.
עד כמה יכולה אישה להטעות את עצמה בחלומה:
ח) שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים; וַעֲלָמוֹת, אֵין מִסְפָּר
ט) אַחַת הִיא, יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ; רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ, מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ.

היא אפילו מדמה עצמה לשמש העולה בחייו.
שחר עולה והופך לשמש איומה כנדגלות:
י) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה, כְּמוֹ-שָׁחַר: יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה--אֲיֻמָּה, כַּנִּדְגָּלוֹת.

ואחרי כול הדרמה וההתרגשות הזו, האישה יורדת בחזרה לאיזה גן משלה, פורשת הצידה ובודקת האם הגיע אביב האהבה. אפשר ממש להרגיש שינוי חד בקצב השיר:
יא) אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל; לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים
יב) לֹא יָדַעְתִּי--נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי, מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב.

ואני עומד שם, בצד הנחל, ואומר לה – עזבי את החלום.
התחילי לחיות את החיים.
אבל היא לא שומעת.