נצא השדה - שיר השירים ז' |דודו פלמה  

מאת: כתיבה וציור דודו פלמה ת.פרסום: 08/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ.  לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים. נַשְׁכִּימָה., לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ. הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ, וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים; דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ.


ככל שהלכה החברה האנושית והתפתחה כך הלך השדה, זה המקום הפתוח והחופשי, או זה המעובד ומטופל במסירות, או זה הנטוש והחרב, להיות קלסתר פניה. 
השדה מעיד על האדם העובד אותו, השוכן לידו, הנוטש אותו, הנקבר בו. הוא המקום אליו אנו יוצאים כאשר נקעה נפשנו מחברת אנוש. המקום אליו נבוא כאשר נאהב, ובסופו של יום אחרון יהיה המקום שבו נשוב אל האדמה ממנה לוקחנו כדי להיטמן בו. כי השדה הוא אנחנו. לטוב ולרע.

 ***

 השדה של ס. יזהר (כך מתאר ס. יזהר את השדה בסוף סיפורו "השבוי"):

"השדה היה מכיתת זהב אחת גדולה ורדודה. מלוא כל עשרות אלפי הדונם היו אז כיכר פלאית, לא ואדיות, לא גבעות, לא מעלות ולא מורדות, לא כפרים ולא עצים- הכל נתרקע למקשת זהב אחת, חלקה רדודה אחת, ומעליה זרויים אבקות פז מהבהב, נרגש, חלקת זהב עגולה, עצומה, עד אין- אפסיים, ואפילו אם יתכן שמאחור (ושמה אין מסתכלים), בערפל הערב, היורד על ההרים, אפילו אם שם, אפשר, יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי- יודע, של אוזלת יד מחפירה, של מי- יודע שבלב אישה ממתנת, של מי- יודע של גזירת- חיים, של מי- יודע אחד פרטי מאוד, ושל מי- יודע אחר, כללי, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור. נובמבר 1948".

 ***

 השדה של יהודה עמיחי

גשם בשדה הקרב / יהודה עמיחי

גֶשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי:
עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים אֲשֶׁר
מְכַסִּים רָאשֶׁיהֶם בִּשְׂמִיכָה-
וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֶּתִים אֲשֶׁר
אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.

 

***

 השדה של אמיר גלבוע

בשדה הצהוב משחק השמש

בַּשָּׂדֶה הַצָּהֹב מְשַׂחֵק הַשֶּׁמֶשׁ בַּסַּבְיוֹנִים לְמַטָּה

בּוֹגֶדֶת הָרוּחַ מְסַחְרֶרֶת רָאשֵׁי הַפְּרָחִים

בְּמַשָּׁבִים לְטִיפִים מֵחֻמּוֹ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ גְּנוּבִים,

שֶׁלֹּא יִבְגֹּד בִּי לִבִּי לִבִּי אוֹמֵר לֹא

אוֹמֵר דְּבָרִים חַסְרֵי שַׁחַר וְחוֹשֵׁשׁ

מִתְמַסֵּר לָעֶדְנָה עֲצוּם עַיִן לֹא לִרְאוֹת

אַךְ לָחוּשׁ אֵיךְ נִבְעַל הַשָּׂדֶה לְאוֹר יוֹם

כַּאֲשֶׁר שֶׁמֶשׁ וְרוּחַ קָמִים זֶה עַל זֶה

לְאוֹר יוֹם עַל צֹהַב עֶרְיַת הַשָּׂדֶה

 

***

 

      השדה שלי

 

זה לא שדה

("זה לא מקטרת" רנה מגריט)

 שָׂדֶה הוּא מָקוֹם בּוֹ זִכְרוֹ שֶׁל

הָרֹעַ הוֹפֵךְ אוֹתוֹ לְאֶפְשָׁרִי,

 וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו

וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, "אָחִי,

זֶה שָׂדֶה, אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת

וְאִם לֹא הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי."

 

יֵשׁ שָׂדֶה אִישׁ יִמְצָא בּוֹ

נַעֲרָה וְהֶחֱזִיק בָּהּ וּמֵת

אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ 

כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה

הַנַּעֲרָה אֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ.

 

יֵשׁ שָׂדֶה אֲנִי לְדוֹדִי

וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ, נֵצֵא הַשָּׂדֶה

נָלִינָה בַּכְּפָרִים. "זֶה לֹא שָׂדֶה"

אוֹמֵר רֵנֶה מַגְרִיט וְצוֹחֵק

"זֶה שָׂדֶה שֶׁל שִׁיר הַשִּׁירִים."

 וּבְאֶמְצַע כָּל הַיֵּאוּשׁ הַזֶּה

פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה נִצְחִי –

שָׂדֶה עוֹרֵג אֶל רְגָבָיו הַכֵּהִים

רַכִּים נִפְתָּחִים לְאַט לִקְרַאת

הַחֹרֶף כְּמוֹ פֶּצַע יָשָׁן

 

שֶׁנִּדְמֶה תָּמִיד יֶשְׁנוֹ שָׁם

לְהָגִיחַ זוֹכֵר וְחַד כְּסַכִּין.