כבר נגמר? - שיר השירים ח' | מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY ת.פרסום: 09/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אחרי שבוססנו בלמעלה מארבעים פרקים קשים וכאובים של ספר איוב, באה מגילת שיר השירים להצהיל את לבנו בעינוגי האהבה, אך, למרבה הצער, הכיף היה קצר מדי! לא הספקנו להתענג כמו שצריך, ואנו כבר בפרק האחרון. אולי זו ההמחשה החריפה ביותר להבדל הגדול שבין אהבה להתפלספות. הראשונה לא זקוקה ליותר מדי מילים, בעוד שהאחרת חופרת וחופרת...

מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי, אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ, אֶשָּׁקְךָ, גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי.

תמימותו של רגש האהבה של הנערה הצעירה בשיר השירים באה לידי ביטוי גם בפסוק זה. הנערה המאוהבת נמצאת על הסף של ההתבגרות, ואם אהובה יהיה כאח לה, היא תרגיש פחות מאוימת. ללא חשש מביקורת של הסובבים אותה תוכל הנערה לצאת החוצה, למצוא את יקירה ולנשק לו .

אֶנְהָגֲךָ, אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי, תְּלַמְּדֵנִי, אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, מֵעֲסִיס רִמֹּנִי.

היא תוביל אותו אל בית אמה. דבר לא ייעשה במסתרים. `תְּלַמְּדֵנִי` – למי הכוונה? ככל הנראה, הנערה מצפה ללמוד מאהובה את מעשה האהבה, אך כל זה ייעשה תחת עיניה הדואגות של האם, כלומר בלגיטימציה מלאה. הָאֵם תתן את ברכתה לזיווג. אפשרות אחרת לפירוש המילה `תְּלַמְּדֵנִי` היא: האם תלמד את הנערה, תכין אותה לקראת הנישואים. יין הרקח הוא יין מעורב בבשמים ועסיס הרימונים מייצג, קרוב לוודאי, את הפינוק האולטימטיבי.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

השבעה מוזרה זו, החוזרת מספר פעמים בשיר השירים, מבקשת הסבר. הנה הסבר אפשרי: הנערה המאוהבת רכשה ניסיון, אותו היא רוצה להנחיל לחברותיה, הן בנות ירושלים. על פי מה שהיא מרגישה, יש ביכולתה של כל נערה לשלוט ברגשותיה, להתאפק ולא `לשחרר` את ההתאהבות, אם המצב אינו מתאים לכך. מתי בטוח להתאהב במלוא הרגש? כאשר האהבה `תחפץ`, כלומר – כאשר שני בני הזוג חפצים איש ברעותו במידה דומה, או כאשר החברה בה הם חיים חפצה בקשר הזה ומברכת עליו. האם הדבר נכון? האמנם אפשר לכלוא רגשות? חברה מסורתית, המנהלת את חייה על פי קודים ברורים, מאמינה, כי זיווג בין שניים הבאים מתרבויות שונות – סופו להיכשל, וכי עדיף לא לטפח את קשר האהבה הזה, ולא לעורר אותו בכלל. נשים לב, כי העצה הטובה, שנותנת הנערה, מכוונת לבנות ירושלים, ולא להוריהן או לקרוביהן. אם הנערה המרגישה משיכה אל נער `זר` יכולה לקבל על עצמה את ההחלטה להתרחק מהקשר הבעייתי הזה, טוב ויפה. אם הוריה ינסו לכפות זאת עליה בכוח, מחכה להם טרגדיה.

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ!

השימוש בחותם על מסמכים היה בימי קדם מעשה של התחייבות לקיים את ההבטחות שניתנו במסמכים אלה. החותם היה אחד מפריטי הרכוש החשובים של אנשים אמידים, וזכור מעשהו של יהודה, שנתן את החותם שלו, ביחד עם הפתיל והמטה, לתמר, כהבטחה לשלוח אליה מאוחר יותר את אתנן הזנות. בבקשה הפיוטית של הנערה מאהובה לשים אותה כחותם על לבו היא מבטאת את המשאלה שלה לקבל ממנו הבטחת נאמנות לעד. הביטוי `שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ` חביב מאד על זוגות נישאים, הכותבים את כְּתֻבָּתָם המשותפת בעצמם, ובזאת הם מבטאים את המחויבות ההדדית שלהם לקשר הנישואין. גם בחתונות `מסורתיות` יותר יש הנוהגים לשים משפט זה בפי הכלה בעת החלפת הטבעות.

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ, שַׁלְהֶבֶתְיָה.

אם תהינו מדוע מומשלת עזות האהבה למוות דווקא, הנה המשכו של הפסוק מסביר זאת היטב: כאשר האהבה העזה הופכת לקנאה עזה, המוות בפתח. לצערנו אנו מקבלים הוכחה לקשר הזה שבין אהבה לקנאה ולרצח יותר מדי פעמים במהלך השנה. לו היה בן הזוג הנעזב (בדרך כלל הגבר) אומר כי חייו אינם חיים ללא האשה שהיתה אשתו, והיה בוחר לשים קץ לחייו – מילא, אבל אין לו לשום גבר הזכות להחליט כי בלעדיו אסור שיהיו לה, לאשתו, חיים!

אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.

לפחות שני פירושים מעניינים ניתנו לפסוק זה.
א. אם ירצה אדם לכפר בכסף על פשע שפשע כלפי אשתו, כמו ניאוף, תבוז לו החברה.
ב. אם ירצה אדם לשלם הון כדי לפרק קשר זוגי ולהשיא את האישה לגבר אחר (או לעצמו?), יבוזו לו – בני הזוג, או כל סובביו.

שני הפירושים האלה אומרים, למעשה, משהו דומה: קשר האהבה, והמחויבות שהוא בורא, חזקים מכל שיקול כספי. האם נכון הדבר? אכן, רגש האהבה הטהור אינו מושפע משיקולים כספיים; ומאידך, אנו מכירים לא מעט התקשרויות זוגיות וקשרי נישואין, המבוססים על שיקולים כלכליים. אולי אהבה של ממש אין בזה, אבל (ואת זה לא אומרים בשיר השירים) – האהבה אינה חזות הכל.

סוף דבר

ברגעים חגיגיים ואופטימיים, כמו בטקסי חתונה, אנו מצהירים כי כוח האהבה, שהוא כוח בורא ומייצב, עז הוא, וכי השפעתו עלינו רבה. שיר השירים מתאר את שמחת האהבה בדרך מורכבת ומעניינת. הוא מפאר את יופיו של הגוף ואת ההנאה מהמשיכה הגופנית ומהאהבה הגופנית. מאידך, הוא מדגיש את היופי שבאהבה, המקבלת את ברכת המשפחה והקהילה. פיאור קשר האהבה באמצעות סמלים השאובים מטבע הארץ, מנופיה, מעונות השנה שלה, מעסיס פירותיה ומזוך מימיה – מקנה למגילת שיר השירים נופך מיוחד. אחד מגיבורי המגילה הוא המלך היושב בארמונו עם נשות הרמונו, והיכול לקנות בכספו נשים ככל שירצה, אך נראה כי עוצמתו של רגש האהבה, על פי שיר השירים, עולה על כל מה שמלך יכול להציע. יש בפסוקי שיר השירים כדי לחזק את הדימוי החופשי והמשוחרר של מעשה האהבה, שכאשר הוא מקבל לגיטימציה של המשפחה ושל החברה, אין לו דבר להסתיר. כמה שונים המסרים של שיר השירים מאלה של ספרי החוקים וההלכה היהודית, שבהם בולטת כל כך בעלותו של הגבר על האישה, כמו גם ההצנעה של איברי הגוף ושל מעשי האהבה. חסד עשה עמנו רבי עקיבא, שהביא להכנסתו של שיר השירים לתנ"ך, גם אם טעמיו ונימוקיו שונים היו משלנו.