מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה - שיר השירים ח | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר' © Can Stock Photo / NomadSoul1 ת.פרסום: 09/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי? אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ, אֶשָּׁקְךָ, גַּם לֹא יָבֻזוּ לִי. אֶנְהָגְךָ, אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי, תְּלַמְּדֵנִי, אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, מֵעֲסִיס רִמֹּנִי. שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

שלוש פעמים נאמר בשיר השירים "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם" וזו אותה שבועה, בניואנסים קלים שונים – לא להעיר ולא לעורר את האהבה עד שתחפץ. התנ"ך אינו אוהב חזרות, ומקובל שאין אות מיותרת. וכשיש חזרות, זו "הרמה להנחתה" למדרש. על פי המדרש, החזרה נובעת מכך שמדובר בשלוש שבועות שונות. "מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ" – זו קריאה לא להחיש את הגאולה, להמתין בשקט ולאפשר לה להופיע בעִתה. המדרשים הללו, שנכתבו לאחר מרד בר כוכבא, מבטאים חשש מפני רוחות לאומיות ומיסטיות שעלולות להמיט אסון.

ישנן גרסאות שונות לשלוש השבועות, ועל פי אחת מהן מדובר בהשבעה אחת לגויים לא להתעמר יותר מדי בעם ישראל ובשתי שבועות לעם ישראל. אולם הגרסה המוכרת והנפוצה היא שלוש שבועות לעם ישראל: לא לדחוק את הקץ, לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים.

לא לדחוק את הקץ, כלומר את קץ הגלות, את הגאולה. אין לדחוק בה. עלינו לשבת ולהמתין באופן פאסיבי עד שיגיע משיח צדקנו ויגאל אותנו, גאולה נסית.

לא לעלות בחומה – אדם פרטי יכול לעזוב את הגלות ולעלות לא"י, אבל עליה לאומית, המונית, של עם ישראל, כדי לשנות את מציאות חייו, אסורה.

לא למרוד בגויים – להשלים עם מצב הגלות והשעבוד, לכופף את הראש ולא למרוד. ובוודאי לא לעלות לארץ ולהקים מדינה ללא הסכמתם.

בראשית הציונות, נשלף המדרש ההזוי הזה כנשק בלתי קונבנציונלי של החרדים שוללי הציונות, נגד הציונות. עד היום הסאטמרים טוענים שהשואה היא העונש של הקב"ה לעם ישראל על הפרת השבועות. הציונות הדתית נאלצה להתמודד עם האתוס הזה בדרכי מדרש יצירתיות. למשל, לאחר הצהרת בלפור ואימוצה בידי חבר הלאומים, טענה הציונות הדתית שמעתה אין המדובר עוד במרד בגויים, ולכן המדרש אינו רלוונטי עוד. ומה על העליות שקדמו להצהרת בלפור? לא הייתה זו עליה בחומה, כי היא הייתה מדורגת, ולא עליה של עם ישראל כולו בפעימה אחת.

כמה אסונות נחתו על העם היהודי בשל דבקותו במדרש הטיפשי הזה; כמה רדיפות ובראש ובראשונה השואה. הציונות היא בראש ובראשונה מרד באתוס הזה.

בפואמה "מסדה" משתמש יצחק למדן ב"הִשְׁבַּעְתִּיכֶן", הנטולה משיר השירים, בהיפוך משמעות מדרשי, במסר ברור האומר: כן תעירו וכן תעוררו את רצון הגאולה שבעם.

הִשְׁבַּעְתִּיכֶן, יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אִם גַּם מִפֹּה רֵיקוֹת תָּשֹׁבְנָה
לְגַשֵּׁשׁ בֶּחָלָל הָרֵיק!
הִשְׁבַּעְתִּיכֶן לַחֲבֹק אֶת חוֹמַת מַסָּדָה,
חָבֹק וְאַל חָדֹל,
וָלֹא - תְּקֻצַּצְנָה הַיָּדַיִם אֲשֶׁר מֵחִבּוּקָן
יִשָׁמֵט הַכָּל!

אם יש דמות רבנית שהיא היפוכה של תפיסת שלוש השבועות, זהו הראי"ה קוק, ובנו הרצי"ה קוק, שנשאו את דגל אתחלתא דגאולה, ומדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו. אך גם הרצי"ה קוק השתמש במילים "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", כנימוק להתנגדותו לעליית יהודים להר הבית.

מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ?

הפסוק הזה מנצנץ בשירה הקסום של נעמי שמר "לחם האוהבים":
רָאִיתִי נְסִיכָה עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר.

אלתרמן, ב"שירי עיר היונה", שואל:
מִי זֹאת עוֹלָה? עוֹלִים בְּאֵר וָנִיר,
עוֹלוֹת חַמָה עִם לְבָנָה, סוֹאֶנֶת
עוֹלָה הָאָרֶץ, חֲשׂוּפַת טְרָשִׁים,
לִהְיוֹת לוֹ חוֹתָמָיו הַחֲדָשִׁים.

אלתרמן שואל, מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר אל הארץ ומתרפקת אליה, מתחברת אליה. ומתוכה עוֹלִים בְּאֵר וָנִיר, עוֹלוֹת חַמָה עִם לְבָנָה, סוֹאֶנֶת עוֹלָה הָאָרֶץ. כל אלה עולים לקראתה מן האדמה ומן השמים שמעליה.

חוֹתָמָיו הַחֲדָשִׁים מרמז לחוֹתָם המופיע בפסוקים הבאים. ארץ ישראל מטביעה את חותם הברית, כמו בריתו של אברהם אבינו – ברית בבשר, בעולים אליה ממדבר העמים.

עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה, חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה, חִבְּלָה יְלָדַתְךָ. שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.

כמה איום ונורא הפסוק הזה, הקושר את האהבה, המעניקה חיים, למוות דווקא. איזוהי אהבה המתקשרת למוות? זו שמלווה אותה קנאה. זה סוג האהבה, אם נכון להגדירה בשם זה, המהווה רקע "רומנטי" למעשי רצח ולמעשי התאבדות.

השירה העברית כמו שירת שפות אחרות, אהבה את האהבה הקשה הזאת, שיש בה דרמה והיא, לכאורה, מעניינת יותר מאהבה שלוה, שמה יש כבר לספר עליה? כך לדוגמה אלכסנדר פן ב"וידוי"; שיר מקסים, אך מזעזע:

הֵן יָדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי אוֹהֵב מִלְּבַדֶּךָ
וְיָדַעְתִּי: הַמָּוֶת יָבוֹא מִיָּדֶיךָ
וַאֲנִי מְחַכָּה וּמְצַפָּה לְזִיווֹ.
הוּא יָבוֹא פִּתְאֹמִי, כְּגַרְזֶן עַל עֵץ יַעַר
אוֹ יִקְרַב לְאִטּוֹ, בְּעִנּוּי וּבְצַעַר
אֲבָל לֹא מִידֵי זָר – מִיָּדֶיךָ יָבוֹא
וְגַם אָז לְבֵיתְךָ, בְּלֵיל שְׁכוֹל וְלֵיל עֹנִי
בַּחֲלוֹם עוֹד אָשׁוּבָה, כְּסִילָה שֶׁכָּמוֹנִי.

ובשירו של אלתרמן, "ניגון עתיק":

אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת
בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ,
תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת
וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ.

ואלו רק דוגמאות בודדות. דור משוררים זה, ואלתרמן בראשו, הם המשוררים האהובים והנערצים עליי, אך איני יכול להתעלם מהצד האפל העולה בשירים אלה.

בצלאל אלוני הלחין את הפסוקים האלה ואת הפסוקים הבאים, בעבור עפרה חזה.

אביתר בנאי לקח את הפסוק למקום אחר. בשירו "אותיות פורחות באוויר" הוא מתאר החלטה לשינוי מהפכני בחיים, שריפת גשרים והליכה קדימה בלי להביט אחור. ואז מופיעות המילים "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה", במעין אמירה שגם הפרידה היזומה, כרוכה בקרע קשה, כי האהבה למה שהיה, עזה כמוות.

באמצע הלילה 
אני מתעורר 
הלב מלא 
אני מוזר לכולם 
וזר לעצמי 
בלי מקום בעולם 
אולי צריך להיגמר 
כדי מחר להתחיל 
במקום אחר 
הגיעה השעה 
משליך גפרור בכוונה

יומנים נשרפים 
אותיות פורחות באוויר...

אנ`לא יודע לאן 
אני ממשיך מכאן 
פשוט מוכרח ללכת. 
משאיר זאב בודד 
וערפל כבד 
תמונות על הקירות 
מדליק את האש 
ומבקש 
לא להביט לאחור 
עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה 
שַׁלְהֶבֶתְיָה.

ב"שירי עיר היונה", אלתרמן משוחח עם הפסוק "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ", וכותב:
וְחוֹתָם עַל לִבּוֹ שָׂמִים
וּמְחַדְּשִׁים אֶת בְּרִיתָם עִמּוֹ
וּפוֹקְחִים בּוֹ כֹּחוֹת סוּמִים – 
אוֹן אָבִיהוּ וּבְכִי אִמוֹ.

החותם הזה, המחדש ימי ישראל כקדם, הוא חוֹתָם אהבת החירות, שהיא עַזָּה כַמָּוֶת, חוֹתָם שַׁלְהֶבֶתְיָה של אהבת המולדת.

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ.

כמה מקסים ונפלא הפסוק הזה, על אהבה סוערת, בלתי נכבית, בלתי נשטפת.

יוצרים שונים לקחו את המילים האלה למקומות שונים.

חוה אלברשטיין נאמנה למקור, למסר של הפסוק. היא הרחיבה אותו בשירה "מים רבים":

מים רבים רבים 
לא יכבו את האהבה.

אם אהבה היא אש, 
לא יכבו את האהבה.

אלף שוברי גלים, 
לא יעצרו את האהבה.

היא אוכלת, היא שותה הכל, 
היא צמאה, היא רעבה. 
אל תיגע בה, כי היא לא תחמול, 
היא תבלע אותך.

לחש ורפואות, 
לא ירפאו את האהבה.

אם היא שריטה בלב, 
לא ירפאו את האהבה.

כמו קוצים, חדה ודוקרנית, 
וצורבת כל הזמן. 
גם אם הכאב נרגע תמיד, 
ישאר סימן.

נתן זך קובע, במילים אלו, ש"מים רבים לא יכבו את תמונות המשפחה", בשירו "במה להמתיק ימים"; השיר הפותח את ספרו "כל החלב והדבש".

במה להמתיק ימים אם לא בשירים. 
במה להמתיק? עלמים ישמעו 
וירקדו חלומים, נערות תמחינה דמעה. ישישים, 
כטוב ליבם הטוב בשירים, ישכחו 
את לבם הרע, אף הם ימחו דמעה. במה להמתיק? 
ילדים 
מנותקים מביתם במרחקים 
או בעצם ביתם הרע 
יהיו להם שיריו של משורר זה ניחומים 
אף הוא כמה לנחמה. 
ידעו שנכתבו בערבים 
ידעו שנכתבו באהבה 
יעמדו לפניהם כמו לפני ימים 
ומים רבים לא יכבו את תמונות המשפחה 
וכשישתו מהם - יעלו מהם צלילים 
עולזים וירקדו עימם ברגל יחפה 
על כל הרים 
שבם שימחה לעד עצבת ילדים, 
זיכרון נעוריהם הרע.

"שיר מים רבים" של מאיר אריאל עוסק בכמיהה של המים למצבם הבראשיתי, טרם בריאת העולם, שההגמוניה הייתה שלהם. השיר מסתיים במילים:

זהו עצב של מים רבים, 
שרוצים להציף לי את העולם 
כמו בימים הטובים שלהם, 
כשהכל פשוט הכל היה מים.

ולכאן לקח דני סנדרסון את הפסוק:

אלף כבאים 
לא יצליחו לכבות אותי. 
מלמטה הסולם עולה 
להתקרב אלי הוא מנסה, 
מגיע? 
לא מגיע, לא מגיע.

אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ. אִם חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף. וְאִם דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז. אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת, אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם.

בניגוד למדרש הרואה בעליה בחומה איסור על שבועה, בני ארץ ישראל בימי בית שני, המשנה והתלמוד גינו את יהדות בבל, שלא עלתה בחומה, ובכך פגעה פגיעה קשה בשיבת ציון. במסכת יומא מתוארת דרשה בטבריה בגנותה של בבל, והיא מופיעה בתוך סיפור על מפגש בין ריש לקיש, הארצישראלי, לבין רבה בר בר חנה, שבא מבבל. ריש לקיש שחה בירדן, ורבה בר בר חנה התקרב אליו והושיט לו את ידו לשלום. הגיב ריש לקיש: "באלוהים! אני שונא אתכם, שנאמר: `אִם חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף. וְאִם דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז` ". אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא – נמשלתם ככסף , שאין רקב שולט בו. עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארץ שהרקב שולט בו.

מבחינת ריש לקיש, יהדות בבל היא האחות הקטנה של א"י, בפניה עמדו האפשרויות לעלות כחומה או כדלת. אילו עלו כחומה, יחד, בחוזקה, היינו בארץ בנויים כטִירַת כָּסֶף; חסונים, בנויים לתלפיות. כיוון שבחרתם לעלות כדלתות, דלתות מסתובבות, דלתות שנפתחות ונסגרות, נמשלתם לעץ ארז רקוב.

האמירה הזאת מזכירה את קריאתו של חיים ויצמן אחרי הצהרת בלפור: "עם ישראל אייכה?!" כאשר העם לא ניצל את ההזדמנות ועלה כחומה לארץ ישראל. וזו הייתה טענתו של ריש לקיש על יהדות בבל אחרי הצהרת כורש. אילו מאסה בגולה ועלתה בחומה לארץ ישראל, כאיש אחד בלב אחד, כוחה של ארץ ישראל ושל הריבונות היהודית על ארץ ישראל, הייתה גדולה לאין ערוך, ואולי הייתה נמשכת הלאה, עוד דורות רבים.

כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן. נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים. אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף. כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה, וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ. הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, הַשְׁמִיעִנִי. בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים.

זו סצנת הסיום של שיר השירים – פגישה אקראית של הדוד והרעיה בגנים. הדוד מטייל עם חבריו, ופתאום שומע את קולה. קולה גילה את מקום המצאה. הוא מבקש ממנה לשיר לפני חבריו. כנראה, מתוך כבוד לחברים, שלא לביישם. היא שרה, אך בשיר היא קוראת לו: "בְּרַח דּוֹדִי". ברח יחד אתי, קח אותי ונברח. והמדרש: הקב"ה מבקש מכנסת ישראל, שתשמיע בפניו קול תפילה ולימוד התורה, שאף מלאכי השרת הנלווים אליו ישמעו. כנסת ישראל עונה לקב"ה בתחינה ותפילה, שיקחנה עמו ויוציאנה מן הגלות ויביאנה במהרה אל א"י ואל הגאולה השלמה.