שיר השירים פרק ח' טייק 2 דודו פלמה

מאת: כתיבה וציור דודו פלמה ת.פרסום: 09/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בכל פגישה מקרית נרצחת איזו תכלת

 כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: 

רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.

 מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת

אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ...

 

עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה

אי אפשר לעבור לסדר היום וגם לא צריך, להמשיך ולהתפייט כך על האהבה, כאשר בפרק החותם ניתנת, ככה כבדרך אגב, לגיטימציה תרבותית לסוג של אהבה אלימה. אהבה שבאה אל שיאה ברצח נשוא האהבה, כשלרוב תהיה זאת האישה. אם על "רקע רומנטי", או אם על רקע של "כבוד המשפחה".     גם ההגדרה האיומה שנתנה עירית לינור כאשר דיברה על "הנחת גיבור" למעשי האונס של אופק בוכריס, שייכת לנישה המזוויעה הזאת.  

ללא ספק התרבות הגברית פטריארכאלית טחנה עד דק את העובדה שהאישה היא חפץ שאמור להיות סקסי נחשק ומין סוג של צעצוע שאפשר לרסק אותו אל הקיר כאשר הילד הגבר לא יכול יותר להכיל את המקום הקוגניטיבי בו נפגשות אצלו האהבה והקנאה. והמוצא הכביכול לגיטימי לתסכול המתמשך בא למיצוי עם ריסוק הצעצוע.

אין ומעולם גם לא היה שום דבר רומנטי באלימות כלפי נשים. אין סליחה ואין מחילה, אפילו לא רטרואקטיבית, לעובדה שרצח על רקע כבוד או כזה על רקע רומנטי, שתולים כה עמוק בתרבות עד שהם עולים ופורחים גם היום. ולעיתים אף מקבלים עידוד מגופים פוליטיים או סמי פוליטיים.

התרבות הישראלית שרה שירי אהבה מהסוג של "היא אותו אהבה הוא את בית המרזח" ואף ידעה לקדש את האופציה הזאת על כותל המזרח של בית המרזח- כשחרטה עליו את המילים "אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת".  ולא רחוק משם אפשר למצוא חקוק משפט לגיטימי ואוהב נוסף: אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת/ בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ,/ תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת/ וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ.

כמו שלמדנו אצל צ`כוב משפט שתלוי על הקיר במערכה הראשונה יורה בשלישית. והוא יורה. עד היום הוא יורה.

"בתקופות מלחמה אחת הדרכים הידועות "לשבור" את הצד השני היא אונס של נשים של החיילים היוצאים לקרב. זה קרה לאורך כל ההיסטוריה, במלחמות בצפון ומזרח אירופה וכך גם באפריקה ובעצם בכל מקום בו התנהלו מלחמות ברחבי העולם, וזה ממשיך עד היום. שימוש באלימות מינית נגד נשים לדיכוי מאבקים היא דרך כל כך נפוצה, שלפעמים היא כבר נתפסת בעייני רבים כחלק משגרה.

בשנים האחרונות האלימות הזאת תפסה מקום חדש, והמלחמה היא מלחמה בנשים עצמן. כשנשים חזקות מביעות עמדות חריפות בעניינים פוליטיים או חברתיים, הן יכולות לצפות לקבל תגובות קשות מצד גברים, כאשר לעיתים קרובות, ממש כמו באותן מלחמות בין עמים או לאומים, הכותבים מאיימים באונס וברצח... אפשר לקרוא לזה מפגן של אלימות גברית, ושימוש בכוח שהחברה מעניקה לגברים על נשים באופן קבוע בכל תחומי החיים. רק הכוח הזה, רק החפצה קבועה של נשים ושימוש בגוף שלהן כמטבע עובר לסוחר,              הם שמאפשרים המשך סוג כזה של אלימות." (קטע מתוך "האלימות המינית הקיצונית ברשתות החברתיות מנסה להשתיק נשים" חמוטל סונג ב"שיחה מקומית").

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: 

ידידה שלי בפייסבוק מקבלת איחולים על בסיס יומי של אונס על ידי ערבים, סודנים, ולפעמים מוסיפים גם בעלי חיים כיד הדמיון הרעה עליהם. ולרוב הם מסיימים במשפט האולטימטיבי "לכי לעזה!".

למה הם בכלל עושים את זה? כי אפילו הם יודעים את מה שנותר באוויר משיר השירים, שנותן לגיטימציה לגילויי אלימות כלפי נשים, ותקוע להם איפשהו שם בתת מודע התת תרבותי שלהם. שעזה כמוות. עזה. כמוות.