עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי - רות א' |אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר Ruth and Naomi in Bible Paintings: Philip Hermonegenes Calderon: Ruth and Naomi, 1902 ת.פרסום: 10/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם. וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי, וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ. וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ.

הדבר הקופץ מיד לעין, הוא שמותיהם של גיבורי הטקסט, שממש מזמינים מדרש שמות.

אלימלך – שהיה אומר: אלי תבוא מלכות (מדרש רות רבה). רמז מטרים למידע על המשך השושלת, שיימסר בסוף המגילה.

נעמי – שהיו מעשיה נאים ונעימים (מדרש רות רבה).

מחלון וכיליון – מחלון - שנימח מן העולם וכיליון - שכלה מן העולם (מדרש רות רבה). ואפשר לדרוש את השם מחלון, כאדם שימות ממחלה.

רות וערפה – ערפה, שהפכה עורף לחמותה. רות, שראתה בדברי חמותה.

"אמר ר` יוחנן: למה נקרא שמה רות? שזכתה ויצא ממנה דוד, שריווהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות" (ילקוט שמעוני, רות).

מִדְרָשֵׁם נוסף – רות = רעות.

רב בבי בשם ר` ראובן: רות וערפה בנותיו של עגלון היו. אמר הקב"ה: אתה חלקת לי כבוד ועמדת מכיסאך בשביל כבודי, חייך שאני מעמיד ממך בן ואני מושיבו על כסאי" (מדרש רות רבה). כאשר אהוד בן גרא בא לקראת עגלון להרוג אותו הוא קם לכבודו, ועל כך זכה, על פי המדרש הזה, שזרעו ימלוך על ישראל.

מגילת רות היא מגילה נשית. הגיבורות הראשיות הן נשים – נעמי ורות. המגילה מבטאת את עולמן הפנימי של הנשים. והטרמינולוגיה בספר ממש פמיניסטית – אבימלך נקרא "אִישׁ נָעֳמִי", היפוכה של הטרמינולוגיה הפטריאכלית.

מהפרק הזה עולות שתי בעיות: ירידה מן הארץ ונישואין עם נוכריות, וחמור מכך – עם מואביות. והרי נאמר: "לא יבוא עמוני או מואבי בקהל ה` עד דור עשירי... עד עולם".

על הירידה מן הארץ, ובעיקר על כך שמשפחה מיוחסת ומרכזית כל כך עוזבת את הארץ בתקופת משבר, נענשה המשפחה בעונש כבד מאוד – מות כל הגברים ועקרות הכלות.

נאמר במדרש תנחומא: "באותה שעה, כיוון שבא הרעב, מה עשה אלימלך? הניח לארץ ישראל שממה והלך לו לארץ מואב, והיה הקב"ה קוצף עליו, שהוא נשיאו של דורו. אמר הקבלה: ... ולא היה לבניו ללמוד מאביהם ולחזור לארץ ישראל?! ומה עשו. אף הם נשאו להם נשים מואביות, שלא הטבילו אותן ולא גיירו אותן... "וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים". – כל עשר השנים הללו היה הקב"ה מתרה בהם, שמא יחזרו בתשובה וישובו לאר ישראל. כיוון שלא עשו תשובה, התחיל לפשוט ידו במקניהם ובגמליהם. כיוון שלא הגישו לעשות תשובה, מיד: `וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן` ".

המדרש ברור, חד וחלק. הירידה מארץ ישראל והבחירה בגולה היא חטא, הגורר עונש. הירידה מהארץ גורמת גם להתבוללות. ומהיורדים מן הארץ מצופה לחזור אליה, זו החזרה בתשובה.

וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב, כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְהוָה אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם. וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ, וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ: לֵכְנָה, שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ, יַעַשׂ יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן יְהוָה לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה - אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ. וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ: כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי: שֹׁבְנָה, בְנֹתַי! לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי? הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים? שֹׁבְנָה, בְנֹתַי! לֵכְןָ ,כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, כִּי אָמַרְתִּי: יֶשׁ לִי תִקְוָה, גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים?! הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ?! הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ? אַל, בְּנֹתַי, כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם, כִּי יָצְאָה בִי יַד יְהוָה. וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד. וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.

האם ערפה היא דמות שלילית? האם ראויה היא לשם הגנאי "ערפה"; השיימינג שעשו לה חז"ל, בטענה שהיא הפנתה עורף לנעמי?

בעיניי, ממש לא. ההיפך הוא הנכון. אחרי שבעלה מת, ואין לה ייבום, איזו סיבה יש לה ללכת לארץ זרה, לעם אחר, לשפה זרה. אך טבעי שתישאר בארצה, בבית משפחתה, ותנסה לשקם את חייה ולמצוא סיבוב שני. ובכל זאת, היא בוחרת ללכת עם נעמי. ונעמי ממש מתחננת לפניה בדברי כיבושין, כדי שתישאר במואב, ודבריה הגיוניים ומשכנעים, וניכר שאין אלו מילות סרק אלא היא מתכוונת אליהם באמת. רק אז ערפה השתכנעה, והיא נהגה באופן נורמטיבי וסביר +.

מן הסתם, מטרת מדרש השם הזה היא להבליט את רות, כאשת החסד, כמי שעושה מעל ומעבר למצופה. ומגילת רות, היא מגילת החסד. האנשים המיוחדים, אלא שעושים מעל ומעבר, מעבר לנדרש ולמצופה, הם אלה שמחוללים את השינויים הגדולים, את התמורות והמהפכות. כזו היא רות, אם המלכות.

אולם האם לשם כך, נכון להציג בצורה שלילית את ערפה? בעיניי, הבלטת חסידותה של רות יכלה להיעשות גם ללא השחרת ערפה, אלא להיפך, בהשוואה להתנהגותה של ערפה, שאף היא יותר מנורמטיבית.

וכדאי לזכור שנעמי מודה לשתי כלותיה על החסד שעשו עמה.

מדרשים אחרים אף מקצינים יותר את הפער בין השתיים, כאשר הם מספרים שערפה היא הסבתא רבא של גוליית. ביאליק הביא את המדרשים הללו בסיפור "מגילת ערפה", שבו הוא עורך דמוניזציה של ממש לערפה ולצאצאיה עד נינהּ גוליית ומציג אותם כהתגלמות השלילה, ומאדיר את דמותם של רות וצאצאיה עד נינהּ דוד ומציג אותם ככליל השלמות. המגילה מסתיימת כאשר דוד וגוליית, שאינם מודעים לקשר הדם ביניהם, נערכים לקרב ביניהם. וכך, בלשונו של ביאליק, שניסה לשוות לסיפור שפה תנ"כית:

וַיְהִי לִתְקוּפַת הַיָּמִים, וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה ויִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה וֱהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. וַיֵּצֵא אִיש הַבֵּינַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת, וְכוֹבַע נְחֹשֶת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶת, וּמִצְחַת נְחֹשֶת עַל רַגְלָיו, וְכִידוֹן נְחֹשֶת בֵּין כְּתֵפָיו, וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל, וְנוֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו. וַיַּעֲמֹד הַפְּלִשְׁתִּי וַיְחָרִף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִים.

הוּא גָּלְיַת הַפְּלִשְׁתִּי מִגַּת, בֶּן שִׁלֵּשִׁים לעָרְפָּה.

וּמִמַּעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל יָצָא לִקְרָאתוֹ נַעַר אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי, לֹא נֶשֶק לוֹ וְלֹא מַדִים, אֵין בְּיָדוֹ בִלְתִּי אִם מַקְלוֹ וְקַלְעוֹ וַחֲמִשָּה חַלֻקֵי אֲבָנִים בְּיַלְקוּטוֹ, וְשֵׁם אֱלֹהִים חַיִּים עִל שְׂפָתָיו.

הוּא דָוִד הָרֹעֶה מִבֵּית לֶחֶם, בֶּן שַׁלֵּשִׁים לְרוּת.

שְנֵי צֶאֱצָאֵי הָאֲחָיוֹת הַמוֹאֲבִיוֹת, עֲנָק פְּלִשְׁתִּי וְנַעַר עִבְרִי, הִתְיַצְּבוּ בַגַיְא הָאֶחָד מוּל רֵעֵהוּ, וּמַשְׂטֵמַת מָוֶת, מַשְׂטֵמַת גוֹי וֵאלֹהָיו לְגוֹי וֵאלֹהָיו, בּעֲרָה בְעֵינֵיהֶם.

לטעמי, המדרשים, וביאליק בעקבותיהם, עושים עוול לערפה.

וַתֹּאמֶר: הִנֵּה, שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ, שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.

גם אחרי שערפה, לכאורה מפנה עורף, עדין נעמי רואה בעין טובה את התנהגותה, היא רואה זאת כהתנהגות טבעית ונכונה, והיא מציעה לרות ללכת בעקבותיה.

וַתֹּאמֶר רוּת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ, לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר. כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

איזה יופי! איזו אהבה, איזו דבקות, איזה חסד!

גיורה של רות הוא גיור אמת בהתגלמותו. היא לא נדרשה ל-440 שעות לימוד ולא לעמוד בפני בית דין. כל שנדרש ממנה, הוא רצון כן ואמתי להצטרף לעם היהודי. וגם אם המניע הוא אישי, הרצון ללכת אחרי חמותה במקרה זה, ובמקרים אחרים להצטרף אל בת או בן הזוג היהודי, אין זה משנה כלל וכלל, ברגע שמדובר ברצון כן להצטרף לעם היהודי. קודם כל - עַמֵּךְ עַמִּי. כלומר, בראש ובראשונה היא מצטרפת לעם, ללא תנאי, כברית עולם, וקושרת את גורלה בגורל העם אליו היא מצטרפת, לטוב ולרע. ומתוך זה, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, כלומר קבלת התרבות היהודית והאמונה היהודית, כפי שהיו נהוגים בימיה, כתרבותה שלה.

מכל המחלוקות בנושאי דת ומדינה לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל, סוגיית הגיור, או כפי שנקראה משנות החמישים עד שנות השבעים, סוגיית "מיהו יהודי", היא המורכבת והמסובכת ביותר. האם גיורה של רות תקף על פי הקריטריונים האורתודוכסיים בכלל, והחרדיים – השולטים היום ברבנות הראשית, בפרט? ודאי שלא. על פי הקריטריונים הללו, דוד המלך היה גוי.

המשבר הממשלתי הגדול הראשון סביב סוגיית "מיהו יהודי" היה ב-1958, כאשר ישראל בר יהודה, שר הפנים, חבר "אחדות העבודה", פסק שעל פי חוק השבות, לצורך קבלת האזרחות הישראלית, יהודי הוא מי שמצהיר בתום לב על יהדותו. מכאן החל הוויכוח. גישתו של בר יהודה תואמת את גישת מגילת רות. ואילו הרבנות החרדית היום, פוסלת אפילו את הגיור האורתודוכסי של הרב דרוקמן. הפנאטיות הזאת, דווקא שעה שיש צורך לאומי אקוטי כל כך, הן להכרה ביהדותם של כל העולים מחבר העמים והן בהכרה בגיורים של הזרמים הגדולים ביהדות, כדי לתת תוקף ומשמעות להיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, של העם היהודי כולו, מבטאת את הניכור של הזרם החרדי לייעודה הציוני של מדינת ישראל.

הדרישה מן המתגיירים לאמץ אורח חיים אורתודוכסי והבילוש אחריהם לראות אם כך הם נוהגים, היא היפוכה מגישתה של נעמי, שקיבלה את רות ליהדות. הגישה של מגילת רות, היא בראש ובראשונה גישת עַמֵּךְ עַמִּי. הרצון להצטרף לעמנו ולחיות כיהודי, פטריוט של עמו, של ארצו ושל מדינתו, ולחיות חיים יהודיים כפי שחיים רוב היהודים, היא התגלמות רוח המגילה. ורוב היהודים אינם חיים כפי שהרבנות החרדית דורשת בעזות מצח מן המבקשים להצטרף לעם היהודי. את העוול הזה, שהוא עוול אישי כלפי מבקשי הגיור, במקרים של זוגיות עם יהודי – עוול כלפי בן הזוג היהודי, ועוול לאומי כלפי העם היהודי, מנוגד לרוח המגילה.

"קשים גרים לישראל כספחת", אמר רבי חלבו במסכת קידושין, אך זו אינה גישת מגילת רות. ויש חכמים שהלכו ברוח מגילת רות.

כזהו הלל הזקן. מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: גַּיְּרֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ.

בָּא לִפְנֵי הִלֵּל – גִּיְּרוֹ.

אָמַר לוֹ: "מָה שֶׁשָּׂנאוּי עָלֶיךָ לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרֶךָ" – זוֹהִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְהַשְּׁאָר פֵּרוּשׁ הוּא – לֵךְ לְמַד.

בניגוד לכתוב במגילה, חז"ל הציגו את התייהדותה של רות כתהליך גיור הלכתי. ילקוט שמעוני: "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי: שֹׁבְנָה, בְנֹתַי!... וַתֹּאמֶר רוּת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ, לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ" – מכל מקום דעתי להתגייר, אלא מוטב לי על ידך ולא על ידי אחרת. כיוון ששמעה נעמי כך התחילה סודרת לה הלכות גרים. אמרה לה: בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קירקסאות של גויים. אמרה לה: "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ". אמרה לה: אין דרכם של ישראל לדור בבית שאין בו מזוזה. אמר לה: "וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי".

לעתים המדרש מיפה ומקשט את הטקסט המקראי, הופך אותו אפשרי לעיכול. במקרה זה, המדרש רק מקלקל.

בערב שבועות תשעח, לפני עשר שנים, פרסם ב"מקור ראשון" העיתונאי אלישיב אייכנר מאמר שכותרתו: "מכתב לרות המואביה". אני מזדהה מאוד עם הדברים ומביא אותם במלואם:

ביום שני בבוקר נקרא שוב את הסיפור היפה שלך. איך דבקת בחמותך, הלכת נגד כיוון התנועה המתבקש מאחת כמוך, ובחרת להצטרף לעם היהודי, ולהתגייר. בזכות הגיור שלך קיבלנו אחרי ארבעה דורות את הנין שלך, דוד המלך.

כשחושבים על זה, הגיור שלך נבע בעיקר מסיבות משפחתיות. רצית להמשיך להשתייך למשפחה של בעלך שנפטר. רצית להיות חלק מהעם שלו. כנראה בגלל זה קודם אמרת לחמותך נעמי: `עמך עמי`, ורק אחר כך `אלוהייך אלוהיי`.

ודאי תשמחי לדעת, רות, שבמדינת ישראל יש היום אלפי אנשים, ובעיקר נשים שהולכים בדרכך ורוצים להצטרף לעם היהודי. גם הם כמוך, עושים זאת בעיקר מסיבות משפחתיות. לחלק מהם יש בני משפחה יהודים והם רוצים להיות כמוהם. חלק רוצים להתחתן עם יהודים כשרים ולהוליד ילדים יהודים למהדרין, ולכן הם רוצים להיות בעצמם יהודים, והם מתגיירים. 
המודל שלך רות הוא המודל הכי שכיח היום בבתי הדין לגיור. למעלה משמונים אחוזים מקרב הבאים להתגייר בשנים האחרונות הם נשים, ורובן עושות זאת כדי שילדיהן יהיו יהודים. כמובן שבמהלך הגיור שמתבצע על פי כללי ההלכה הן נדרשות לקבל עליהן עול מצוות, אבל עדיין אי אפשר להתעלם מכך שהמניע הראשוני שלהן נשאר משפחתי. 
וכאן, רות, אני מגיע לבשורה הרעה שלי. אירועים שקרו בתקופה האחרונה הביאו אותי למחשבה שלא בלתי סביר להניח שאם היית חיה אתנו היום, הגיור שלך היה נפסל בשלב מסוים על ידי בית דין חרדי. אם הדיינים החרדים פוסלים את כל הגיורים של ראש מנהל הגיור הרב חיים דרוקמן, הגיוני מאוד שגם הגיור שלך לא היה עומד בקריטריונים המחמירים שלהם.

אני בהחלט יכול לתאר גם סיטואציה אבסורדית יותר שבה בית דין חרדי היה מטיל כתם ביהדותו של דוד המלך בגלל `בעיות בגיור` של הסבתא רבה שלו (למרות שמבחינה הלכתית את סבתא מצד האבא, כך שאין בעיה אמתית). גם ככה אני לא בטוח שהדיינים החרדים היו מסתדרים עם מלך יהודי שהוא גם תלמיד חכם וגם לוחם מהולל. היה להם מאוד קשה להתמודד עם מנהיג שמשלב ספרא וסייפא, ולא מסתגר בעולמה של תורה. בספרי הילדים שלהם הרי מציירים את כל האבות והמלכים בשחור לבן, עם שטריימלים או מגבעות, כדי שאף אחד לא יחשוב בטעות שאברהם אבינו או דוד המלך לא היו חרדים.

לכן אני די משוכנע שלו היית מסתובבת בינינו היום, לא היית מקבלת הכשר משום רב חרדי. הרי לא יתכן שאישה תסתובב בשדה, תלקט שבולים, תדבר עם גברים ואפילו תלך לישון שם בלילה. רק על ההתנהגות הזאת בית הדין החרדי היה שולח אותך חזרה למואב.

בקיצור, את צריכה לשמוח על שנפל בחלקך לעבור את תהליך הגיור בתקופת שפוט השופטים ולא בתקופת דון הדיינים, לפחות אלה שאינם ציוניים.

* שני בניו של מאיר אריאל, שחר ואהוד, אימצו אורח חיים דתי, והצטרפו לחסידות ברסלב. בתקליטו החדש של אהוד אריאל , מופיע שירו "רות":

כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, 
וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, 
עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. 
בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר. 
כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף, 
כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

כל אחד מאתנו בא ממקומות כל כך רחוקים
ולפעמים הפערים בלתי נסבלים
העבר המצולק, העתיד שנראה נמחק,
גורמים לנו להתנתק,
לומר מילים של זעם, להתפרק,
אבל אחרי שכוך הסערה,
האמת לאמתה, האמת היחידה היא...

כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ...

לפעמים אני נרדם
תוך כדי תנועה
נרדם בעמידה
לא רואה כמה את יפה
באור הטהור
מדבר מתוך עצבות
מהגיונות של עבדות

אבל בהתבודדות 
ששם אני מתעורר
אז אני זוכר
כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ...

וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ, וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם. וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי? וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי! קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי? וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים.

על פי מדרש רות רבה, אשתו של בועז מתה באותו היום והתכנסה כל קהילת בית לחם לגמילות חסדים. אופייני כל כך למגילת רות, שאחד ממאפייניה היא הקהילתיות; האופי הקהילתי של יהודי בית לחם. נעמי ורות הגיעו לבית לחם, ומיד הלכה לבית האבל, לניחום אבלים. אך נכנסה לבית האבל, "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי?!" – "זו היא, שמעשיה נאים ונעימים? לשעבר היתה מהלכת באיסקפסטיאות שלה, ועכשיו היא מהלכת יחפה. לשעבר היתה מתכסה בבגדי מלתין, ועכשיו היא מתכסה בסמרטוטין. לשעבר היו פניה אדומות מכח מאכל ומשתה, ועכשיו פניה ירוקות רעבון. ואומרת להן: `אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי! קְרֶאןָ לִי מָרָא` ".