גרים - רות פרק א' |עופר בורין

מאת: עופר בורין, התמונה בלייק ת.פרסום: 10/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

נגיע במאמר הזה גם לגירוש ה"מסתננים" מודל 2018
-----
אבל תחילה - השתלשלות העניינים המביאה לקשר בין רות המואביה לעם ישראל.
הכל מתחיל ברעב שהיה בארץ ישראל. רעב שמביא את אלימלך, איש משבט יהודה שגר בבית לחם לקחת את משפחתו לגור במדינה שכנה – מואב.
המשפחה כוללת את אבימלך, נעמי אשתו ושני בניו: מחלון וכליון.
המשפחה משתקעת במואב ואז אבימלך, אבי המשפחה מת (לא כתוב ממה).
המשפחה החד-הורית נשארת במואב. מחלון נושא לאישה את ערפה וכליון נושא לאישה את רות. שתיהן נשים מואביות.
הם גרים יחד במואב כעשר שנים.
לרוע המזל, שני הבנים גם הם מתים (לפי השמות שלהם זה בהחלט היה צפוי).
נעמי מחליטה לחזור לבית לחם לאחר שהרעב בארץ ישראל פסק.
אגב – קיום הרעב מופיע באופן סתמי, ואילו סופו נזקף לזכות אלוהים:
ו) וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב: כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב--כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם.

בעודן הולכות בחזרה לארץ ישראל פונה נעמי לשתי כלותיה ומפצירה בהן להישאר בביתן שבמואב בעוד היא מסבירה להן שהיא לא תוכל לעזור להן יותר והעתיד שלהן אתה הוא לא ברור. 
היא גם מברכת אותן ומבטיחה שכשם שהן עשו חסד עימה אלוהים יעשה חסד עימן. מסתבר שבמשפחה היה נהוג לדבר על אלוהים כבן בית, והוא לא היה זר לשתי המואביות.
נעמי ממש נותנת בשם אלוהים הבטחות כאילו הייתה בה איזו רוח נבואה:
ח) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי
ט) יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.

ערפה ורות לא מוכנות לחזור הבייתה ודורשות להישאר עם נעמי.
לאחר שכנוע נוסף המלווה בבכי והסברים, מחליטה ערפה לחזור למואב ואילו רות מחליטה לדבוק בנעמי בעודה אומרת את המשפטים הבאים, שהפכו ל"נכס צאן ברזל" בתרבות היהודית:
טז) וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי
יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

רות אומרת לנעמי שאם לא תאפשר לה לבוא איתה לבית לחם זו תהייה למעשה פגיעה בה.
היא אומרת לנעמי – לאן שאת הולכת – אלך. איפה שתשני –שם אשן. העם שלך – הוא עמי. האלוהים שלך – הוא אלוהי ואיפה שתמותי – שם גם אני אמות. 
רות אומרת בבטחון שזה רצון האלוהים - רק המוות יפריד בינינו.
----------
כל הדיאלוג בין שלושת הנשים ובעיקר במונולוג האחרון של רות, נראה שמתקיים תחת הרמוניה הקשורה לאמונה בעתיד משותף ואמונה באלוהים משותף (לעשה גורל משותף).
רות אומרת `עמך עמי ואלוהייך אלוהי` אחרי 10 שנים של חיים משותפים תחת קורת גג (או אוהל) עם נעמי ככלתה. רות בודאי ראתה את כל מנהגי הבית ולא הייתה מוכנה לוותר עליהם ובעיקר על נאמנותה לחמותה.
----------
נעמי הבינה זאת ולקחה את רות איתה ובכך הפכה אותה לחלק בלתי נפרד ממשפחתה ולמעשה מעם ישראל. רות עברה גיור מעשי בתהליך של 10 שנים.
והמשפט `באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה אלוהים לי וכה יוסיף – כי המוות, יפריד ביני ובינך` מעבר להיותו משפט המזכיר את שבועת הנישואין שנהוגה בנצרות, הוא גם מוודא שרות, גם לאחר מותה, תהייה קבורה בקבר ישראל, עפ"י רצון אלוהים.
----------
חשוב גם סדר הדברים: הקשר הוא קדם כל אישי (לאן שתלכי והיכן שתשני – שם גם אני), אחר כך לעם (`עמך עמי`) ולבסוף לאלוהים (`אלוהייך אלוהי`).
----------
בסופו של דבר התהליך שעוברת רות הוא אישי מאוד, מעשי מאוד וניכר שהוא מאוד עמוק גם רגשית.
----------
בסיפור הזה היו נעמי, אבימלך ומשפחתם, גרים מכורח הרעב במואב.
בהמשך הייתה רות גרה "מגוירת" בישראל.
וכל זה על רקע הציוויי המופיע מספר פעמים בתורה:
יט)וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(דברים פרק י`)

איפה הסיפור הזה ואיפה ישראל 2018?