אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר - רות ב' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה canstockphoto ת.פרסום: 11/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מדוע אנו קוראים את מגילת רות בשבועות? כיוון שהעלילה מתרחשת בזמן הקציר; קציר השעורים והחטים, בין פסח לשבועות. המגילה מיטיבה להנכיח בחושי הקורא את תקופת הקציר ואת אווירת הקציר.

בפתח פרק ב מצטרפת דמות חדשה לעלילה - בֹּעַז. ומלכתחילה אנו לומדים שבֹּעַז הוא קרוב משפחתה של נעמי, מצד האיש שלה. ודוק – יש לומר בֹּעַז במילעיל, כיוון שטעם המקרא ניצב מתחת להברה בֹּ - בֹּֽעַז.

וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמוֹ בֹּעַז.

מה פירוש "אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל"? האם הוא היה לוחם קרבי? הכוונה לגיבור במובן הכלכלי, כלומר אדם חזק, בעל אדמה. חלוצי העליה השניה והשלישית, אנשי תנועת הפועלים, כינו את איכרי המושבות, אנשי העליה הראשונה, "בועזים". היה זה שם גנאי.

איני חושב שבעז ראוי לגנאי הזה. כפי שנראה בהמשך, הוא גם גיבור חברתי, ביחסו לעובדיו ובהגנתו עליהם.

וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי: אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים, אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו. וַתֹּאמֶר לָהּ: לְכִי בִתִּי. וַתֵּלֶךְ, וַתָּבוֹא, וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים.

מדובר במצוות הלקט, אחת המצוות החברתיות שבתורה; מצוות של סולידריות וצדק חברתי. התורה מצווה על בעלי השדות להשאיר לעניים חלק משדם – לקט, שכחה ופאה. הפאה היא חלק מהשדה, שאותו אין לקצור אלא להשאיר לעניים לבוא ולקצור אותו. השכחה, פירושה שאם נשכח משהו במהלך הקציר, אין לחזור אליו, אלא להשאיר אותו לעניים. הלקט הוא החיטה שנשמטה בשדה אחר הקציר. אין לחזור אליה, אלא להשאיר אף אותה לעניים. וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, כ"ג, כ"ב).

וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ. וְהִנֵּה, בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: יְהוָה עִמָּכֶם! וַיֹּאמְרוּ לוֹ: יְבָרֶכְךָ יְהוָה! וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים: לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת? וַיַּעַן הַנַּעַר, הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים, וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב. וַתֹּאמֶר: אֲלַקֳּטָה נָּא, וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים, וַתָּבוֹא, וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה, זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט. וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת: הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ, בִּתִּי? אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה, וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי.

בעז פונה לרות בבקשה להישאר בשדהו. דבריו מהדהדים בשירו של מאיר אריאל "שדות גולדברג". השיר נקרא כך כי הוא מתכתב עם שירה של לאה גולדברג "את תלכי בשדה" ("האמנם"), אך הגולד הוא גם צבע השדה, המוזהב. ובדומה לבעז הדואג לרות, כך הכותב דואג לנערה, מושא פנייתו: "ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב". והוא מזהיר אותה: "הוא יקסום לך אלף גוון, בחידת מרחקיו, אך בכל מקום ליבו אוון, הוא לעינייך זב כזב, זב אכזב... הוא ימכור אם ואב, השדה המוזהב".

עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה, אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן. הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ, וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים, וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.

Me_too: הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ – ניתן להבין מכאן את מצבה של הבחורה העניה המלקטת, בין הגברים העובדים. בעז פרש חסותו על רות להגן עליה. אלמלא כן, "ברירת המחדל" היא של הטרדות מיניות, של הצקות.

וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי, וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה?

למה הכוונה ב"נָכְרִיָּה"? גויה? שיקסע? זרה? הרי קראנו בפרק הקודם שהיא אחרי הגיור. "קשים גרים לישראל כספחת" – החברה מתקשה לקבל את הזרים, גם אחרי גיורם. רות מתפלאת מדוע הוא מפגין כלפיה יחס נאות, שאינו מקובל כלפי נָכְרִיָּה.

וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ: הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ, וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל עַם, אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

בעז מעלה על נס את בחירתה להצטרף לעם ישראל. ובתיאור מעשיה, הוא רומז לאברהם אבינו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ, וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו. וַתֹּאמֶר: אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ.

רות מצטנעת, מכנה את עצמה שפחה, ואף טוענת שאינה ראויה להימנות על שפחותיו של בעז.

וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל: גֹּשִׁי הֲלֹם, וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל, וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.

בעז מגדיל לעשות, ביחסו הטוב לרות. הוא מזמין אותה לאכול לצדו, בעצמו מגיש לה חופן של דגנים קלויים, ומציע לה לנגב חומוס בפיתה - וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ.

וַתָּקָם לְלַקֵּט, וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר: גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט, וְלֹא תַכְלִימוּהָ. וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם, וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ. וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב, וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים. וַתִּשָּׂא, וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה, וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ.

וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ: אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם? וְאָנָה עָשִׂית? יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ! וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתֹּאמֶר: שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם - בֹּעַז. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ: בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים. וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי: קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא.

מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא - קרוב משפחתו של הנפטר נושא את אלמנתו ורוכש את נחלתו, ובכך הוא משמר את הנחלה והשם של הנפטר ומעמיד לו צאצאים.

וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה: גַּם כִּי אָמַר אֵלַי: עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין, עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ: טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו, וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר.

כאן נעמי, הדמות המרכזית, האסרטיבית במגילה, המנוע שאחרי העלילה, מתחילה לסדר את העניינים.
וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים, וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ.