אלכה נא השדה - רות ב' | דודו פלמה

מאת: דודו פלמה התמונה ברויגל ת.פרסום: 11/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים;

מגילת רות פורשת לעינינו, באופן מרהיב ומפורט כבמחזה, את אורח החיים החקלאי שהתנהל פה פעם. תמונה מפורטת שעולים בה ניחוחות של חיטה וקציר, אלומות ולקט. ואם מתרחקים מעט ומתבוננים מלמעלה התמונה נראית כמו ציור של פיטר ברויגל, עם קוצרים שנחים בצל עץ רוטט ומהביל תחת שמש צהריים קופחת. פרק ב` הוא בעצם סוג של אקספוזיציה למחזה החקלאי שעוד מעט ייפרש לפנינו בכל תפארתו...

"אבל חכו, חכו רק רגע אחד" אומר לנו הפרק "בואו ותכירו את דמויות הגיבורים לפני שאנחנו מתחילים". וכל כך מתאים כאן שיר הפתיחה מ"עוץ לי גוץ לי" שכתב שלונסקי, זה שאברהם חלפי שיחק בו את ה"אישון", כפי שקרא לגמד שלונסקי המכונה לשונסקי על שום לשונו המלהטטת:

"קהל נכבד, ברגע זה/ מתחיל סיפור המחזה,/ וזה הרגע לגלות/ את הנפשות הפועלות;/ כלומר, מה שמו של כל שחקן/ ולמה הוא מופיע כאן,/ אבל ברמז! רק קורטוב!/ ועם תוספת: בוקר טוב! בוקר טוב!..."

ואז הם באים ועולים אל במת השדה אחד אחד ומציגים את עצמם לפנינו. את רות אנחנו כבר מכירים וגם את נעמי משדה מואב. אבל הנה באים ועולים גם בועז גיבור החיל והנערים בעקבותיו. ורות ובועז עוד רגע פוגשים זו את זה וכבר הנשימה נעצרת ואפשר להתחיל...

אבל רגע, חכו רק עוד רגע קט. לפני שמתחילים, עוד דבר קופץ לעין. לפעמים התנ"ך מזכיר לנו שכונה שבה השכנים באים לבקר איש את רעהו. וקורה שכאשר שני ספרים שוכנים זה ליד זה, כותל אל כותל, יוצאים כמה פסוקים מספר אחד והולכים לבקר בספר השכן. 

ואל פרקנו הנחמד פרק ב` יצאו כמה פסוקים משיר השירים והתדפקו בדלת "טוק טוק טוק" הם דופקים, ובועז איש החיל קורא בקול גדול "פתוח!" כמו היה השחקנית חנה מרון ב"קרובים קרובים", והפסוקים נכנסים ואומרים "שלום קפצנו לבקר ולהכניס קצת אהבה, כי אחרי הפתיחה המדכאת עם כל הכיליון ומחלון האלה, באמת מגיעה לצופים האומללים במחזה קצת אהבה", "בבקשה היכנסו" צוהלים לקראתם פסוקי מגילת רות "אהבה היא תמיד תבלין טוב...".

ואז הם נכנסים כל הפסוקים מ"אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו..." מתבוננים בתמונה הנפרשת לעינינו ואומרים "אהלן וכמה שנחמד פה". וכבר גם אנחנו הצופים במחזה נרגעים מהמתח והחרדה מפני הבאות, מתרווחים במושבינו, ועכשיו סופסוף באמת כבר אפשר להתחיל: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים:  לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?..."

ובום! כבר את אי אפשר לעצור את מה שיקרה עוד מעט. נלכדנו בפנים. בכל נימי נפשנו אנחנו לכודים בתוך המחזה. גאון המחזאי שכתב את המחזה הזה. אני אומר לכם. גאון.