בני אדם - רות ב' | עופר בורין

מאת: עופר בורין, בתמונה : את תלכי בשדה/לאה גולדברג ת.פרסום: 12/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

רות המואביה ונעמי חמותה מגיעות לבית לחם.
הן שבות לבית אותו עזבו לפני 10 שנים.
איש לא נגע בבית. 
אבל בשביל לחיות צריך אוכל. ובשביל אוכל צריך לעבוד.
אז רות מבקשת מחמותה לצאת ללקט בשדה אחר אוכל ואחר גבר שהיא תמצא חן בעיניו.
התקופה – ימי שפוט השופטים. ברור שמעמד הנשים נמוך ממעמד הגברים, וכדי לשרוד, רות מחפשת גבר שידאג לה ולחמותה:
ב) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים--אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי

ורות יוצאת ללקט בשדה, ובמקרה היא בחרה בשדה שהבעלים שלו הוא בעז.
בעז הוא ממשפחת אלימלך, בעלה המת של נעמי. על זה נאמר – אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. 
ג) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ--חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ

מסתבר שבעז היה בעל תכונות אנושיות מן המעלה הראשונה. אמנם בעל שדה, ממעמד גבוה, בעל אחוזה ופועלים, אבל נשאר "מענטש".
הוא מגיע לחלקת השדה שלו, מברך את הפועלים שלו (והם מברכים אותו בחזרה) ולא שוכח להסתכל על העניים המלקטים בקצה השדה שלו.
ומבין כולם, הוא מזהה דמות חדשה, שלא הכיר עד היום. אישה מלקטת.
מיד הוא מתעניין בה ושואל את מנהל העבודה שלו: למי היא? 
בעולם של אז, לאישה צריך להיות איזה גבר אליו היא שייכת:
ד) וְהִנֵּה-בֹעַז, בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים, יְהוָה עִמָּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְהוָה
ה) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים: לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת

ומנהל העבודה עונה: היא מואביה. זאת האישה שחזרה ממואב עם נעמי.
בתשובתו של מנהל העבודה אפשר להרגיש בנימת זלזול. מואביה, באה עם נעמי (זאת שעזבה עם בעלה למואב בגלל הרעב), והיא נמצאת כאן כל היום ומלקטת בעומרים. עוד מעט היא תלך בחזרה לביתה (היא לא חשובה, הוא תיכף תעזוב את המקום)
ו) וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים--וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב
ז) וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה--זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט

ובעז לא מתעלם מרות וגם לא מתעלם מנימת דבריו של מנהל העבודה.
אפשר ממש להרגיש את העדינות בה הוא מטפל במצב.
ראשית הוא פונה ישירות לרות בשם "בתי". לא נוכריה, לא מואביה. 
פשוט בתי.
והוא גם מבקש ממנה לא ללקוט בשדה אחר. להישאר וללקוט בשדה שלו.
ח) וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי

והוא ממשיך ומבהיר לכל הפועלים שלו לא לפגוע בה. ולא רק זאת – לתת לה לשתות מהמים שהם שואבים, בכל פעם שהיא צמאה.
ט) עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן--הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים, וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים

רות ההמומה מהיחס האנושי מבקשת לדעת מאיפה הגיע אליה כל הטוב הזה:
י) וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי--וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה

ובעז מעלה על נס את נאמנותה לנעמי ומהדהד את דבריה של רות מהפרק הקודם, באופן שמזכיר גם את "לך לך" של אברהם אבינו:
יא) וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ--הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם

וכל הטוב הזה, מבהיר בעז, לא בא ממני אלא מאלוהים:
יב) יְשַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו

רות מודה לבעז על היחס שהוא נותן לה, למרות שהיא לא אחת מנשותיו, או בלשון הימים ההם "אחת משפחותיך":
יג) וַתֹּאמֶר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ, עַל-לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה, כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ

ובעז ממשיך ומבטיח לרות, במעמד כול הפועלים שמסביב, את מעמדה הבטוח בחלקתו.
היא לא רק מורשה ללקט, היא גם תשב ותאכל עם כולם והוא בעז אף מכין לה פת לחם מהקציר:
יד) וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר

ולבסוף, אחרי שהיא אוכלת ושבעה, בעז שוב מדבר אל הפועלים ומנהל העבודה, ומתרה בהם שיאפשרו לה להמשיך וללקט מכל סוגי הגידולים, ואוסר עליהם לבייש אותה בשום צורה שהיא.
כנראה שבעז ידע שיש מקרים בהם "מלקטות" סבלו מ"הטרדות מיניות" והוא דאג מראש שאצלו בשדה זה לא יקרה.
טו) וַתָּקָם, לְלַקֵּט; וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט--וְלֹא תַכְלִימוּהָ

כך מתנהג מנהל עם חוש נכון לדוגמא אישית ואחריות על הנעשה בתחום אחריותו.

וזה מאוד מרשים לראות עד כמה כל זה קרוב להתרחשויות בעולם המודרני בוא אנחנו חיים.

נראה שבענייני מוסר לא התקדמנו ב 3000 השנים האחרונות.

אולי להיפך.
——-

בתמונה - קטע משירה של לאה גולדברג - ״את תלכי בשדה״