שושלת בלתי שגרתית - רות ד| אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, התמונה : Auguste Leloir ת.פרסום: 15/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בפסוק האחרון של פרק ג, הבטיחה נעמי לרות: "כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם".

נעמי מכירה את בעז ובוטחת בו. היא מבינה שמדובר באדם ממוקד מטרה, משימתי, מעשי, פעיל, יעיל, שברגע שהתביית על משימה הוא יבצע אותה בנחישות וברגישות בזמן קצר ובהצלחה.

ואכן, בעז אינו מתמהמה. בשיא העונה החקלאית, לאחר לילה שבו נותר לישון בשדה, כדי להשכים בבוקר לביצוע משימותיו החקלאיות, הוא עוזב הכל, וחש נמרץ למשימת חייו, המשימה שתשנה את עתידו, ואת ההיסטוריה היהודית.

וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, וַיֵּשֶׁב שָׁם. וְהִנֵּה, הַגֹּאֵל עֹבֵר, אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז.
בעז רוצה ברות, אולם הוא יודע שיש חוק ויש נוהג. הנוהג הוא שמי שיקח על עצמו את גאולת שדהו של המנוח, אלימלך, הוא זה שייקח על עצמו גם את ייבום האלמנה. והחוק הוא, שהזכות על השדה היא על פי הקרבה המשפחתית. אותו גֹּאֵל הוא לפניו ברשימה.

בעז אינו מעוניין בהליכים ממושכים, משאים ומתנים וסחבת. הוא פועל במהירות, ללא שהיות. הוא מכיר את מסלול יציאתו של הגואל בבוקר לעבודתו. הוא עובר בשער העיר, שהוא גם מקום ההתכנסות הקהילתית וחשוב יותר – מקום המשפט.

עם עלות השחר ממהר בעז לשער העיר לארוב לגואל.

וַיֹּאמֶר: סוּרָה, שְׁבָה פֹּה, פְּלֹנִי אַלְמֹנִי!
הביטוי "פְּלֹנִי אַלְמֹנִי", הוא רמז מטרים, קלקלן (ספוליר) להמשך העלילה. למה "פְּלֹנִי אַלְמֹנִי"? כיוון שהוא סירב לגאול את שם אלימלך ובניו, אין הוא ראוי ששמו ייזכר, ושמו נמחה מן התנ"ך והמסורת. אבל בשלב זה עוד איננו אמורים לדעת על כך.

וַיָּסַר, וַיֵּשֵׁב.
הגואל פועל כמצוותו של בעז.

וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר, וַיֹּאמֶר: שְׁבוּ פֹה! וַיֵּשֵׁבוּ.
פעולותיו של בעז נמרצות, מהירות ונחושות. הוא יוצר מיד הרכב של עשרה שופטים ומורה להם לשבת מיד בדין. והם נענים לו.

וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל: חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ, לֶאֱלִימֶלֶךְ, מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. 
בעז מסביר לגואל הפלוני אלמוני, שעם שובה של נעמי, בהיותה אישה מבוגרת וחסרת בנים, היא מוכרת את הנחלה המשפחתית שלה.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: אֶגְלֶה אָזְנְךָ, לֵאמֹר: קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי. אִם תִּגְאַל – גְּאָל. וְאִם לֹא יִגְאַל, הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה, כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל, וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ.
בעז אינו מסתיר את רצונו לרכוש את חלקת השדה, אך הוא נוהג על פי דין, ולכן הוא מקדים ובודק אם הגואל, שנמצא לפניו ברשימת הזכאים לקניין, מעוניין בשטח.

וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֶגְאָל.
הוא שמח לקבל את הנדל"ן.

וַיֹּאמֶר בֹּעַז: בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, אֵשֶׁת הַמֵּת, קָנִיתָ לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל: לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי, פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי. גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל. 
קרוב המשפחה מעוניין בנדל"ן, אך כאשר שמע שלשם כך עליו לשאת את רות ולהוליד לה ילדים, בכך אין הוא מעוניין.

הוא אדם נשוי, יש לו אישה וילדים, ואין הוא רוצה לקלקל את ההרמוניה המשפחתית, באמצעות נישואין נוספים, "פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי". על כך הוא ראוי, לטעמי, להערכה.

אך יתכן שיש כאן סיבה נוספת. בדבריו של בעז, הוא מקפיד לציין: הַמּוֹאֲבִיָּה. מה הבעיה בכך? הרי כבר בפרק א למדנו שהיא הצטרפה לכל דבר ועניין לעם ישראל?

אבל בתורה נאמר בפירוש: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה. גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ". מה הוא צריך להסתבך?

זו באמת סוגיה מעניינת. אם חל איסור לשאת מואביים גם אחרי דור עשירי, איך זה שגדול מלכי ישראל הוא צאצא של מואביה – דור ראשון? חז"ל מצאו פתרון יצירתי לבעיה. בתורה כתוב מואבי, לא מואביה, אז איפה הבעיה?

התכנון של בעז מביא לתוצאה המקווה. איש לא יוכל לטעון שהוא לא נתן לקרובו את ההזדמנות לקבל את הנחלה ולשאת את רות לאישה. הוא עשה זאת בפומבי, בפני הציבור ובפני זקני העדה, בשער העיר. הכל גלוי ושקוף.

בעז אינו מתמהמה, והוא ממסמר, נכון יותר – מסנדל, את ההסכמה בע"פ של הקרוב הגואל, להסכם חתום, לתְּעוּדָה – בנוהג של התקופה.

וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ, וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז: קְנֵה לָךְ. וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ. וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם: עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי. וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ. עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם.

בעז פעל במהירות וביעילות, ובבוקר שלמחרת הלילה על הגורן, תכניתה של נעמי התממשה במלואה.

וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים: עֵדִים. יִתֵּן יְהוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה, אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.
הפסוק היפה הזה מציג את השילוב בין דין וקהילתיות. מעשה הקניין נעשה כדת וכדין, על כל כלליו ודקדוקיו המשפטיים, והעדים מאשרים את עדותם.

ומיד הם מברכים את בעז ברכת שכנים וחברים בקהילה לנישואיו ופתיחת דף חדש בחייו.

וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.
בעז הוא צאצא של פרץ, בנו של יהודה, אחד התאומים שהרתה לו תמר. יש כאן אמירה מעניינת. הטקסט רומז לנו על הדמיון בין פרשת תמר ופרשת רות. בשני המקרים מדובר בנשים נוכריות שנישאו לבני ישראל, התאלמנו והנסיבות דחקו אותן לגורל של אלמנות לעד. שתיהן, כל אחת בדרכה, נטלה את גורלה בידה, פעלה באסרטיביות ובתחכום וחילצה את עצמה ממצבה. כל אחת מהן, בעורמה ובנחישות, השיגה את שלה והקימה שושלת מפוארת. השושלת שבה בורכה כל אחת מהן, היא מסר של התנ"ך, שהפעולה שהיא עשתה היא הראויה והרצויה, למרות שיש בה פריצת מוסכמות וגבולות.

יתר על כן, הן רות עצמה היא מואביה וגם מואב הוא יליד גניבת זרע וגילוי עריות, בידי בנות לוט, לאחר מהפכת סדום ועמורה. יש כאן מסר, שהעמדת זרע והמשכיות היא מטרה המקדשת אמצעים רבים.

וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה. וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן.
רות הייתה עקרה במואב, אך כאן, בארץ ישראל, לאחר נישואיה לבעז, היא התעברה.

וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי: בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם, וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ, כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים. וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד, וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר: יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי. וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד.
שוב אנו רואים כאן את הקהילתיות של מגילת רות. השכנות המקיפות את נעמי, אוהבות אותו, עוטפות אותה, מסייעות לה.

מבחינה ביולוגית ומשפטית, עובד אינו צאצא של נעמי, אך האהבה והחסד יוצרים מציאות משפטית למעשה ומעל הביולוגיה. מבחינת הקהילה, מדובר בנכדה של נעמי לכל דבר. מעניין שכמו בימים הראשונים של הקיבוץ, את שמו של הילד מעניקה לו הקהילה, השכנות.

נעמי היא הדמות הדומיננטית במגילת רות; היא המנוע של הפרשה. ומדוע נקראת המגילה על שמה של רות ולא על שמה של נעמי?

רות היא הסינדרלה של הסיפור. היא הזרה, הנוכריה, המואביה. המגילה נקראה על שמה בשל החסד המאפיין אותה – הן החסד כלפי נעמי והן כלפי בעז. זה המסר המרכזי.

מגילת רות מספרת סיפור משפחתי וקהילתי. הפסוקים האחרונים במגילה מעניקים לה נופך לאומי. הסיפור המשפחתי הזה הוליד את שושלת המלוכה של עם ישראל, בית דוד.

השושלת מתוארת מימי פרץ, בנו של יהודה, נכדו של יעקב.
וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ. פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד.
בולט בשושלת הזו נחשון בן עמינדב. על פי חז"ל, נחשון, נשיא שבט יהודה ביציאת מצרים, הוא האיש שהעז וקפץ ראשון למים ובכך אפשר את נס בקיעת ים סוף. הוא לא המתין בפאסיביות ובראש קטן, אלא קפץ למים, קפץ ראש, קפץ ראש גדול – והשאר היסטוריה.

מעשה אבות סימן לבנים. כך בדיוק נהג צאצאו הרחוק, דוד. והנער דוד, צאצאו של נחשון, רועה צאן מבית לחם, שאיש לא קרא לו ולא הייתה לו כל סמכות, קם, ויגש אל גולית, ויקלע לו בול בפוני.

זה דפוס הפעולה של יהודה שקם מול יוסף, האיש החזק בעולם, ניגש אליו ודיבר אליו בגובה עיניים, ודרש ממנו לשחרר את אחיו בנימין, והמס את בלו. וכך נהג נחשון על שפת ים סוף וכך נהג דוד הנער. והדפוס הזה הוא הדפוס של תמר שנטלה את גורלה בכפה, והוא הדפוס של נעמי, של רות, של בעז, כפי שנהגו במגילת רות.

שושלת בלתי שגרתית היא השושלת שהצמיחה את דוד המלך ואת בית דוד. שושלת של גניבת זרע מצד אחד, ושל נישואים עם מואביה מצד שני.

אך החסד והמעשה הראוי והאמיץ, חזק יותר מכל נורמה שושלתית ומסורתית. זה המסר של מגילת רות.

מה קרה לרות לאחר הולדת עובד? המגילה אינה מספרת לנו. אולם על פי מדרש חז"ל, רות האריכה ימים, וזכתה לראות לא רק את דוד נינה, אלא אפילו את שלמה, בן נינה.