קָנִיתִי לִי - רות ד' | מני גל

מאת: מני גל © Can Stock Photo / Enjoylife ת.פרסום: 15/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז: קְנֵה לָךְ! וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ. וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם: עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי. וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ. עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם!

`לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ` – זוהי מצוות הייבום, וכדאי להרחיב עליה מעט את הדיבור. מחד – זוהי מצווה הקוראת לאחיו של המת לגלות נדיבות כלפי גיסתו, ולאסוף אותה מאלמנותה. אלמנות נחשבה למכת גורל, והתורה קוראת לגלות יחס מיוחד לאלמנות, ביחד עם הגרים והיתומים. על כן נחשב הייבום למצווה. מאידך – כמו בתחומים אחרים של חייהם של נשים, גם בשאלת האלמנות והייבום איש אינו שואל את האלמנה לדעתה. ההחלמה מהלם פטירת הבעל יכולה להיות ארוכה, וכל אישה זקוקה לזמן שלה. לקיחת האישה אל בית הגיס עלולה ליצור בעיות חדשות של קנאה ועוינות מצד אשתו או נשותיו. על כן מקוממת המחשבה על כך, שדעתה ורגשותיה של האלמנה אינם מוזכרים כאן כלל. הכותרת של המצווה מבהירה מה באמת חשוב לתורה – לְשַׁמֵּר את זכר הבעל הנפטר, ולא דאגה למצבה של האלמנה. התנגדותו של הגואל, הוא הגבר הקרוב ביותר לבעלה המנוח של רות, גם היא אינה מזכירה, ולו במילה אחת, את צרכיה של רות. נשים לב לנוסח דברי בועז: `וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה`. התזכורת למוצאה הלא עברי של רות ממש מיותרת ברגע גורלי זה, והיא מעידה על חוסר רגישות של בועז למשמעות הקשר הזוגי החדש עבור רות. האם הוא עושה לה טובה, ומצרף אותה ממעמדה הנחות כמואביה לעם הנבחר? וכמו לגבי השדה והרכוש של אלימלך ומחלון, מבצע בועז קנייה גם של האישה! אכן, רות האלמנה הגויה מצויה בתחתית המעמדות החברתיות של ארץ יהודה, ובזכות תכונותיה הטובות היא נבחרת על ידי בועז ומועלית לדרגת אשת בעל אדמות מכובד. לא זו בלבד – התנ"ך מייעד לה ולצאצאיה עתיד של בחירה וכבוד. מצאצאיה יוולד דוד המלך, אביה של השושלת המכובדת ביותר בעם ישראל. ברוח הדברים האלה קל להתפתות ולראות בפרק החותם את מגילת רות כ-Happy ending; אך אני רוצה להניח, שלו נכתבה המגילה הזאת על ידי אישה, היא היתה שונה לחלוטין.

וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים עֵדִים: יִתֵּן יְהוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה, אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל.

זמן כתיבת המגילה אינו מוסכם על כל החוקרים, ויש המאחרים את זמנה לראשית ימי בית שני; אך מעניינת ההתייחסות לחלקן השווה של האחיות, רחל ולאה, בבניית בית-ישראל. דומה כי הפולמוס בין שבטי-רחל לשבטי-לאה, שהגיע לשיאים בימי שאול ודוד ובזמן פירוק הממלכה המאוחדת, פולמוס זה שכך זה מכבר, למרות שהשאיר את חותמו על דברי ימי העם. העדים לכריתת ברית הנישואין בין בועז לרות אינם מדגישים את היותו של בועז בן נכבד לשבט יהודה, מבני לאה, וזאת למרות שהפסוקים החותמים את המגילה מפרטים את השתלשלות הדורות מבועז ועד לדוד מלך ישראל. הברכה לרות ברגע חגיגי זה, יש בה מן המאחד, ולא מן המפלג: רחל ולאה – שתיהן בנו את בית-ישראל. ומעניין להתרשם שוב ממרכזיותה של האישה בסיפור תולדות העם.

 

את המשאלה שלי לקרוא את מגילת רות 2, זו שנכתבה על ידי אישה, מגשימות סופרות ומשוררות, כל אחת בדרכה שלה. הנה שיר, המספר את סופה של המגילה מתוך עיניה של נעמי.

הַשִׁיבָה הַבַּיתָה - אסתר אטינגר

עַכְשָׁו, 
כְּשֶׁהַיֶּלֶד בְּחֵיקִי 
נָח 
אֲנִי יְכוֹלָה לוֹמַר חֶסֶד,
רַק חֶסֶד כִּי בְּעֶצֶם הַחַג
קַמְנוּ לָלֶכֶת. שְׁמוּעָה עָבְרָה 
אֶת הָרוֹכְלִים הַמְּחַזְּרִים בָּעֲיָרוֹת 
עִם כְּחָלָם וְסִדְקִיתָם, אוֹת 
שֶׁתַּמּוּ שְׁנֵי הָרָעָב, 
וּדְחוּפוֹת קַמְנוּ לָלֶכֶת 
כִּי רָעָב אַחֵר קָם 
חָזָק מִן הַבּוּשָׁה.

וְהָיָה כְּבָר חֹדֶשׁ זִיו 
שֶׁנִּקְרָא בְּפִי הַכְּנַעֲנִים אִיָּר, 
שֶׁפֵּרוּשׁוֹ אוֹר, 
וּדְחוּפוֹת הָלַכְנוּ 
רַגְלֵינוּ חֲרוּכוֹת מִמִּכְוַת הַקּוֹצִים, 
גּוּפֵנוּ מְכֻסֶּה סְמַרְטוּטִין 
כּוֹשְׁלוֹת בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים 
סָרוֹת מִדַּרְכֵי הַמֶּרְכָּבוֹת וְהַסּוּסִים

וְאַתְּ הוֹלֶכֶת עִמָּדִי 
נֶאֱחֶזֶת בִּי 
כִּבְתִקְוָה, 
בִּי, אִשָּׁה שֶׁזְּמַנָּהּ עָבַר
שֶׁחִכָּהּ יָבַשׁ מִמִּלּוֹת אַהֲבָה

וּכְשֶׁנִּרְאוּ הַכְּרָמִים עַל מַדְרֵגוֹת הָהָר
וְהַשָּׂדוֹת הַנְּכוֹנִים, עָצַרְתִּי וְאָמַרְתִּי לָךְ
אִישׁ לֹא יְחַכֶּה לָנוּ שָׁם, 
גַּם כֶּלֶב לֹא יִקְפֹּץ לִקְרָאתִי, 
אֲבָל אֲנִי שָׁבָה הַבַּיְתָה 
כִּי רֵיחַ הַבַּיִת עָלָה בְּאַפִּי 
אֲפִלּוּ שֶׁאֵין לִי בַּיִת 
וַאֲנִי הוֹלֶכֶת לְאֵין בַּיִת, אֵין שָׂדֶה 
אֵין תַּנּוּר, אֵין לֶחֶם
וְהָרָעָב אוֹכֵל בְּתוֹכִי.

וְאַתְּ שָׁבָה עִמָּדִי. 
לְמָקוֹם שֶׁלֹּא הָיִית בּוֹ מֵעוֹלָם 
בְּגוּפֵךְ זֶה הַדָּווּי 
כִּי אַתְּ מִן הַשָּׁבִים הַנִּצְחִיִּים 
הַחוֹזְרִים לַמָּקוֹם 
שֶׁתְּמוּנָתוֹ חֲתוּמָה בְּרוּחָם 
עוֹד לִפְנֵי הֱיוֹת הַבָּשָׂר

אֲנִי שָׁבָה הַבַּיְתָה 
אַתְּ שָׁבָה הַבַּיְתָה 
וְכָל שֶׁהָיָה אַחַר כָּךְ 
הָיָה חֶסֶד שֶׁנָּפַל 
כְּאוֹר לַאֲפֵלַת חֶדֶר

אַתְּ מוֹשֶׁכֶת הַזֶּרַע 
עַד הַיֶּלֶד אֲשֶׁר בְּחֵיקִי
וּמִמֶּנּוּ וְהַלְאָה.