הזמנה לבכי - מגילת איכה א' | דודו פלמה

מאת: כתיבה וציור דודו פלמה ת.פרסום: 15/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

  אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה;

רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס...

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם

כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי;

הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב.

מגילת איכה היא אחת מההזמנות הראשונות לבכי שנכתבו. ועוד איזו הזמנה. הבאתי רק כמה קטעים נבחרים משירת הקינה וכבר הלב נשבר. עם השנים שחלפו מאז החורבן הראשון ואחר כך גם השני, הפכה מגילת איכה להיות מזוהה כמעט כל אסון שהתרחש בתולדות העם עד וכולל המאה העשרים שבה תחושת החורבן הלאומי הגיעה לשיא חדש של כל הזמנים (כפי שנהוג לכתוב במוספי הספורט).

יאיר זקוביץ` ואביגדור שנאן כותבים בספר שכתבו ביחד על מגילת איכה:

"מגילת איכה, על חמש הקינות שבה, מעלה בזיכרון קוראיה את זוועות חורבן יהודה וירושלים ואת מנת גורלם האכזר של יושביהן מיד נבוכדנאצר מלך בבל. אך "איכה" איננה רק קינה על חורבן הבית הראשון, וכל מי שקרא בה – ביאר אותה או הרחיב בדרכים מגוונות את יריעתה – קונן גם על חורבן הבית השני בימי הרומאים ועל כל צרה וצוקה שניחתה על ראש עם ישראל בשנות גלותם הארוכות, במזרח ובמערב גם יחד. סבלם של היהודים לאורך הדורות עורר יוצרים רבים – סופרים ומשוררים, היסטוריונים ודרשנים – לתאר את אירועי זמנם כשהם שבים אל מגילת איכה ויונקים ממנה ומכאבה. ואין צריך לומר שהקורא במגילה בימינו אינו יכול שלא לחוש בכוחה של המגילה להכיל בקינותיה גם את שואת היהודים במאה העשרים".

 

הזמנה לבכי היא רשימה של העיתונאי ארנון לפיד, בן קיבוץ גבעת חיים איחוד, שנכתבה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, ונתפרסמה בתחילה ב"איגרת", שבועון איחוד הקבוצות והקיבוצים ולאחר מכן, בינואר 1974, בירחון "שדמות". הרשימה, שקראה לבכות על האלים שהכזיבו ולבכות בקול את חללי המלחמה ולהניח בצד את האתוס הישראלי של התגברות על הכאב הפרטי למען המאמץ הלאומי, עוררה סערה וזכתה לביקורות רבות, גם מחוץ לתנועה הקיבוצית. לאחר המלחמה "הזמנה לבכי" הייתה הדבר הכי קרוב ברוחו למגילת איכה במדינת ישראל, כאשר אווירת החורבן של הבית השלישי ריחפה באוויר כאפילה שחורה והעיקה על החזה בימים הראשונים של המלחמה.

הַזְמָנָה לְבֶכִי

ארנון לפיד / גבעת חיים איחוד

(מתוך שדמות, גיליון נג)

 כמה שעות לפני שנפל אוריאל, מקופלים היינו בשוּחה הרדודה, בחול הרך. השמיים והארץ בערו. אורי סיפר על מילאנו, ממנה הגיע שלשום, ואני על ניו-יורק,  ממנה הגעתי לפני ארבעה ימים.

 אוריאל אמר, שהוא מוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה ייתכן שאיננו מכירים, הרי נולדנו אחד בשביל השנייה.

הוא הכין סרט כדורים חדש, מבהיק, ל"מאג", ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה.

 בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוּחוֹת ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה גדולה בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה. אוריאל הבטיח לשלוח לי הזמנה מודפסת בזהב. בצהריים הייתה גופתו מונחת, מכוסה בשמיכה ליד התאג"ד.

 מוזר שחשבנו על מסיבה.

 אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בְּכֹה נבכה שעות, ויחד, כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות, ולא יכולתי. עכשיו זה ילך. זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו.

 אני אבכה על המתים שלי, ואתם תבכו על שלכם.

 

יחד נבכה על החלומות, שמהם הֵקצְנו. על הדברים הגדולים שהפכו קטנים. על חוסר-הטעם, חוסר-הרצון, חוסר-הכוח. על ההווה, שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד, שיהיה שונה לחלוטין.

 

נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל, ועל העצב, שירחף כענן על כל שמחה לנצח.

 

החזקים בעלי הדיעה, המפוכחים - לא יורשו לקחת חלק. הם אינם שייכים, בלתי רצויים. אח, כמה שנבכה, בכי תמרורים נבכה. בכי קורע לב. בכי גדול. בכי פסיכודלי.

 נבכה ספלים מלאים. דוודים, נהרות נבכה. נבכה אוקיינוס.

 ומי שירגיש כי "נשבר", כי התרוקן לחלוטין, ואינו יכול עוד - ייצא בחשאי. על קצות אצבעותיו ייצא, לבל יהרוס את הערב.

 קרוב לוודאי, שבאשמורת האחרונה אֶוַתר לבדי.

אך תמיד - בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה - תוכלו לבוא שנית. הדלת פתוחה.

ההזמנה בעינה, ומכאן ואילך אצלי תמיד אפשר לבכות.

 ואת ירושלים - איך אפשר שלא? - נעלה על ראש בכיינו.