עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה - איכה א | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, התמונה :© Can Stock Photo / lamich ת.פרסום: 17/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מגילת איכה היא ספר הקינות על חורבן ירושלים, האסון הגדול שפקד את עם ישראל. המגילה מחולקת לחמישה פרקים, בכל פרק 22 פסוקים, ארבעת הפרקים הראשונים – אקרוסטיכון על פי סדר הא"ב.

פרק א במגילה מנגיד את ירושלים החרבה והמושפלת עם ימי גדולתה של העיר. ובחלק מן הפרק – ירושלים עצמה מקוננת, בגוף ראשון, על מר גורלה.

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם? - הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס.

"אֵיכָה" היא צורה מוארכת של "איך", אבל השימוש בה הוא להבעת צער.
ירושלים בימי גדולתה הייתה מיושבת בידי עם רב, והיום – היא בודדה, עמה גלה ממנה. היא מדומה כאלמנה. אלמנה, כי עמה שגלה כבר אינו אִתה. ואולי, כי היא עיר האלוהים ואלוהים נטש אותה. ואולי הכוונה פשוט לכך שהיא נותרה חסרת הגנה וביטחון כאלמנה שאיבדה את משענתה. עיר שהייתה בירתה של מעצמה אזורית היא עתה משועבדת.

כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים.
מצר הוא מעבר צר. מן הפסוק הזה נוצר הביטוי "בֵּין הַמְּצָרִים" לתיאור שלושת השבועות שבין יז בתמוז, היום בו הובקעו חומות העיר, לבין תשעה באב, היום בו חרב הבית; שלושה שבועות בהם נהוגים מנהגי אבל.

דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד, כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים, בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא – מַר לָהּ.
עיקר גדולתה ותפארתה של ירושלים הייתה בימי החג, שלוש הרגלים, שבהם הדרכים אליה היו עמוסות בעם ישראל שהיה עולה אליה לרגל בהמוניו, לחגוג את חגי ישראל. ועכשיו, אין בָּאֵי מוֹעֵד, כיוון שעם חורבן הבית, אין להם למה לבוא, ולא רק העיר אבלה, אלא גם הדרכים אליה, גם שעריה השוממים. הכוהנים שנותרו בה נאנחים מצער וגעגוע, בנותיה עצובות, ומה הפלא שלעיר עצמה רע ומר?

כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים, מְבַקְּשִׁים לֶחֶם, נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ.
הפסוק מתאר את העוני הנורא בירושלים החרבה. העם שעוד נותר בירושלים נאנק תחת העוני והרעב. כדי לשרוד, הישרדות פיזית, ממש, אנשים נאלצו למכור את היקר להם, את מַחֲמַדֵּיהֶם, למען פת לחם.

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם, כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי, הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב.
אחד הפסוקים הייצוגיים של איכה, אולי בשל לחנו המוכר של הרב שלמה קרליבך. ירושלים מסבירה על מה היא אבלה, על מה היא בוכה עד שדמעותיה זולגות כמים. על כך שנותרה ללא נחמה, ובניה נותרו ללא דרך ועל ניצחון אויביה.

כָּל אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי, שָׂשׂוּ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ, הֵבֵאתָ יוֹם, קָרָאתָ וְיִהְיוּ כָמֹנִי. תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ, וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל פְּשָׁעָי, כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי.
ירושלים אינה מתווכחת עם אלוהים על חומרת עונשה. היא מבינה שאסונה הוא עונש חמור על פשעיה. ויש לה משאלה – כשהיא רואה את אויביה שמחים לאיד על אסונה, היא מבקשת מאלוהים שבבוא היום יסב להם אותו סבל כפי שהסב לה.

****

ההמנון הלאומי, "התקווה", הוא חלק מן השיר "תקוותנו", בן תשעת הבתים, של נפתלי הרץ אימבר. המסר של השיר הוא ש"עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ", ולכן, "כָּל עוֹד" במובן של "גם כָּל עוֹד" קורה כך וכך – איננו מאבדים את התקווה. ובאחד הבתים, מתאר ה"כָּל עוֹד" הזה, את הבכי, בדומה לתיאורו במגילת איכה.

במגילת איכה נכתב: "עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם". וב"תקוותנו": 
כָּל עוֹד דְּמָעוֹת מֵעֵינֵינוּ
תֵּרֵדְנָה כְּגֶשֶׁם נְדָבוֹת
וּרְבָבוֹת מִבְּנֵי עַמֵּנוּ
עוֹד הוֹלְכִים לְקִבְרֵי אָבוֹת.

ההמנון השני שלנו, אחרי "התקווה", הוא "ירושלים של זהב". "ירושלים של זהב" הוא קינה על ירושלים החצויה, המחולקת, הכבושה, השדודה, הנטושה; ירושלים לפני שחרורה ואיחודה.

מגילת איכה נוכחת מאוד בקינה הזאת. "איכה יבשו בורות המים?" שואלת נעמי שמר בלשון המגילה. השיר אינו דו"ח הידרולוגי, והשאלה האם באמת בורות המים יבשו, מטומטמת, צינית, ילדותית ומרושעת כמו רדיפתה של המשוררת על המילים "כיכר השוק ריקה", כאילו היה זה דו"ח דמוגרפי (אגב, אין בכלל כיכר בירושלים, ששמה "כיכר העיר"). בדימויים האלה מקוננת המשוררת על השבר הרוחני הכרוך במציאות הבלתי נסבלת, שבה ירושלים מחולקת, ויהודים אינם יכולים לבקר בלב בירתם, לב ארצם, לב אומתם, לב תרבותם.

"העיר אשר בדד יושבת, ובליבה חומה", מקוננת המשוררת, ברוח המילים "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד".

נעמי שמר כתבה את שירה זמן קצר לפני שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים. כאשר קיבלה את הבשורה הגדולה על שחרור העיר, הוסיפה את הבית, "חזרנו אל בורות המים".

לאחר שחרור העיר, כתב יוסי גמזו את שירו "בשערייך ירושלים", המתכתב עם טקסטים רבים של כמיהת העם היהודי לירושלים, מן המקרא ועד ר` יהודה הלוי. וגם הוא חוזר למגילת איכה:
איכה ישבת בדד, שסועה בין גדרות התיל 
ואיך נשבענו לך, עיר מלך ונביא, 
כי לא נישק נערותינו על שפתיים 
עד אם נישק לכותל המערבי.

שירו של גמזו, שירת הניצחון, אינו עוד קינה. אך אין הוא נותן לניצחון להשכיח את הסבל שקדם לו, שהוא ההצדקה לשינוי שחוללו הלוחמים ששחררו את העיר השסועה בין גדרות התיל, העיר שישבה בדד.

החורבן של ימינו הוא השואה. במחזור "ילודי אישה", ב"שירי עיר היונה", מתאר אלתרמן בכאב את סבלם של הילדים והנערים שהתייתמו מהוריהם בשואה. באחד השירים, "בֶּן יְשֵׁנַת עָפָר"` כותב אלתרמן:
אֲשֶׁר בְּעֶצֶב יְלָדַתּוּ וְחִיִּים נָתְנָה לוֹ בִּצְעָקָה
וּבְעֵת נָפְלָה בְּאֵין עוֹזֵר וְהַרוֹדְפִים קְרֵבִים
הַדְפָה אוֹתוֹ מֵעַל פָּנֵיהָ בְּיָדָהּ הַחֲזָקָה.

מילותיו של אלתרמן "בְעֵת נָפְלָה בְּאֵין עוֹזֵר", נכתבו באופן ברור בהשראת מגילת איכה, שמילותיה מתאימות לתיאור החורבן של ימינו. זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ, כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם, בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ, רָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ.

קינה על יהדות אירופה בשואה הופיעה בהגדות של פסח בקיבוצים אחדים. המעניין הוא שהקינה לא נכתבה אחרי שנודעו מוראות השואה, אלא כבר בראשית המלחמה. היא הופיעה בהגדת קיבוץ נען כבר בשנת תש – 1940, ובשנים הבאות גם בגבעת ברנר, נגבה, מרחביה, גבעת חיים ובית אורן.

איכה נישא?
איכה נישא כל זאת עם פטישי סלעים וחרמשי שדות
ולא תרפה היד, רגל לא תמעד ולב לא ישבות?
איכה נישא כל זאת?
למי יש לב לשאת יומם וליל, יומם וליל את האימה של הוויית גרדום תמיד?
למי כינור להחריד צלילי אובדן ושכול
ממיתרי תלייה של מאבדי עצמם
קהל גדול?
למי כינור, למי כינור לזאת?
למי דמעות לבכות בכי עלבון ויתום?
על בלהות תינוק תועה ביערות עירום?
למי דמעות, למי דמעות לזאת?
איכה שכלנו, נתייתמנו כך,
תינוק את אב, אם את בנה ואח את אח,
איכה שכלנו כך?
איכה הייתה עתנו עמורה,
זוועות ליל כל וחרדות יום יום.
איכה הייתה? איכה הייתה לנו תבל לסדום?!

****

אברהם שלונסקי, לעומתם, לוקח את מילות איכה לאסון פרטי. בת הטוחן ב"עוץ לי גוץ לי" נדרשת לפרוע את הבטחת אביה – עליה להוכיח שביכולתה לטוות זהב מקש. היא יודעת שאין לה הכוחות הללו, ובייאושה היא מקוננת על מר גורלה – עונש כבד, אולי מוות. ואביה, שסיבך אותה, מקונן אף הוא על מר גורלם. ושניהם משתמשים במילות איכה.

מקונן הטוחן:

אֲבוֹי, בִּתִי, אֵיכָה נִמְהַרְתִי,
אֵיכָה לְמֶלֶךְ רָם שִׁקַּרְתִּי,
אֲבוֹי, בִּתִי.

ובת הטוחן מקוננת:

אֲבוֹי, אָבִי, אֵיכָה נִמְהַרְנּוּ,
אֵיכָה לְמֶלֶךְ רָם שִׁקַּרְנוּ,
... אֲבוֹי לִי, אוֹי לִי, אוֹי, אָבִי,
הֲיֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי!

שלונסקי מכניס לפיה של בת הטוחן את מילות הקינה: לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי.