א.ב. של בכי (מילון הקינה היהודי) - איכה א' | עופר בורין

מאת: עופר בורין © Can Stock Photo / galdzer ת.פרסום: 16/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מגילת איכה נכתבה, עפ" המסורת, ע"י נביא חורבנה של ירושלים – הנביא ירמיהו.
יש הטוענים שהוא כתב אותה 17 שנה לפני החורבן עצמו.
היה לו זמן לכתוב את הקינה תוך שמוש באקרוסטיכון מלא – כל פסוק קיבל אות מהאלף בית לטובת בכי וקינה על החורבן.
עם של מקצוענים בבכי לאחר קטסטרופה. יותר מדי קטסטרופות ויותר מדי בכי בשביל עם אחד.

א – איך נשארת בודדה
א) אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת--הָיְתָה, לָמַס.

ב – בוכה העיר לבד בלילה ואין לה מנחם. כולם בגדו בה
ב) בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ--אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל אֹהֲבֶיהָ: כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.

ג – גלתה מהעיר ממלכת יהודה
ג) גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה--הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים.

ד – דרכי ארץ ישראל אבלות ושוממות.
ד) דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד--כָּל-שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים; בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת, וְהִיא מַר-לָהּ.

ה – הצרים עליה הביסו אותה בהובלת אלוהים.
ה) הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, כִּי-יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי, לִפְנֵי-צָר.

ו – וכל היופי והכוח והשילטון שהיו בעיר, עזבו אותה בלי קרב.
ו) וַיֵּצֵא מן בת- (מִבַּת-) צִיּוֹן, כָּל-הֲדָרָהּ; הָיוּ שָׂרֶיהָ, כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף.

ז – זכרון ירושלים הוא זכרון של עוני ותבוסה בידי אוייבים
ז) זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם, יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ--כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ, אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם; בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר, וְאֵין עוֹזֵר לָהּ--רָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ.

ח – חטא חטאה ירושלים ועל זה היא משלמת מחיר כבד. זו הדרך של המאמין היהודי להסביר לעצמו איך יכול להיות שעיר האלוהים חרבה.
ח) חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה; כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר.

ט – טומאת ירושלים היא סיבת נפילתה. ואין לה מנחם.
ט) טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ; רְאֵה יְהוָה אֶת עָנְיִי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב. 
ועוד ועוד ועוד.
כל אות מקבלת חלק בבכי.
כול השפה העברית משתתפת בחגיגת הבכי הנוראית.

וגם העיר עצמה בוכה על מר גורלה:
ש – שמעו את הבכי שלי. אין לי מנחם.
כא) שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, אֵין מְנַחֵם לִי--כָּל-אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ, כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ; הֵבֵאתָ יוֹם-קָרָאתָ, וְיִהְיוּ כָמֹנִי.

ת – תבוא (באה) על כול הרעה שעשה העם וגאם לי לצער עמוק וכאב לב נוראי.
כב) תָּבֹא כָל-רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ, כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל-פְּשָׁעָי: כִּי-רַבּוֹת אַנְחֹתַי, וְלִבִּי דַוָּי. {פ}

ואז חזרנו.
ב 1967 חזרנו.
ונעמי שמר כתבה את "ירושלים של זהב"
ובשיר שלה חזרנו לבורות המים הריקים, ומילאנו את כיכר השוק ופקדנו את הר הבית.
והפזמון:
"ירושלים של זהב 
ושל נחושת ושל אור".

אבל זהב, ונחושת ואור לא יספיקו לירושלים.
היא מבקשת צמ"ח – צדק, משפט וחיים.
זו דרישתו של ירמיהו.