קינתו של ביאליק - איכה ב' | מני גל

מאת: מני גל, עיבוד תמונה יונה ת.פרסום: 17/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

עוצמתו של הלם החורבן, גם זה של בית ראשון, וגם זה של בית שני, ממשיכה להלום בנו לאורך הדורות, ועד לדורם של הורי הגיע, ונתמזג עם ההלם הנורא כמותם – חורבן קהילות בית ישראל במלחמת העולם השניה. עוצמתו של ההלם באה לידי ביטוי גם ביצירה הרוחנית של עמנו, בפיוטים ובתפילות שנכתבו ליום האבל השנתי, הלא הוא תשעה באב. מגילת האש נכתבה בראשית שנות השלושים, פחות מעשור שנים לפני התרחש שואת יהודי אירופה.

מגילת האש שונה ממגילת איכה במובנים רבים. היא אינה כבולה למבנה אקרוסטיכוני של פסוקים. היא מספרת סיפור. היא גם נושאת עמה מסר לעתיד, שאינו זהה להכאה על חטא ולבקשת הרחמים של איכה. אלוהים מופיע בה כדמות צבעונית ומגוונת רגשות, וגם הוא מוכה בהלם החורבן.

לפני שנקרא את שני הפרקים הראשונים של מגילת האש, נתן את רשות הדיבור לביאליק עצמו, מתוך הרצאה שנשא בתל אביב מעט אחרי כתיבת המגילה. בקטע זה מתייחס ביאליק לסגנון הלשוני של היצירה, אותו הוא רואה, בצדק, כחידוש בעל פוטנציאל גדול וחשוב ביצירה העברית החדשה:

 "עכשיו, לפני הסיום, או ההפסקה, עוד מלים אחדות בנוגע לסגנון של ה"מגילה". לי נדמה – עד כמה שזכרוני איננו מטעה אותי – שזה היה נוסח ראשון – כלומר לא נוסח בכוונה, אבל יצא כך, שהלשון הלירית בפרוזה – לא בחרוז, אלא בפרוזה – עלתה, אינני יודע כמה אוקטבות, אבל על כל פנים אוקטבה אחת בודאי, ממה שהיה לפני זה בפרוזה הלירית העברית. כלומר: המיתר נמתח יותר, וממילא עלה אוקטבה אחת. אינני יודע אם כך הוא – אולי ימצא מישהו שיכחישני – אבל אינני זוכר בפרוזה העברית בניין פסוקים כאלה, כפי שהם יצאו בלא כוונה. אני מבקש אתכם להאמין, כי לאחר שנכתבו הדברים מצאתי אותם כך. בשעה שכתבתי לא התכונתי לבנות פסוקים כאלה, לא נתתי לבי אל הדבר הזה, אבל יצא כך, כלומר מתיחות המיתר דרשה ריתמוס כזה וצורת בנין פסוקים כאלה. ואחר-כך מצאתי, שבאו כאן פסוקים באותו הריתמוס ובאותה הצורה, כפי שהם במליצה ובשירה הקדמונית שלנו בימים העתיקים. כמו כן לא נזהרתי כאן לתת לשון ביבלית (תנ"כית) דווקא. השתמשתי, אמנם בזהירות, גם בבטוי ביבלי ולפעמים גם בבטוי תלמודי, אבל גם הוא נצטרף, נזדוג אל הטון, אל הריתמוס הכללי, וגם זה נמתח ביחד על היתר. והנה מאז כבר באו גם אחרים ונסו לכתוב כך, אולי בכוונה, ואולי שלא בכוונה . על כל פנים, יש כאן משום עליה ללשון בפרוזה השירית והלירית העברית. ומכיוון שעלתה - שוב אינה יכולה לרדת. על כל פנים, זה פתח פתח חדש ליצירה השירית בפרוזה, מה שלא היה אפשר בפרוזה, בבית שלנו המרושל. בפרוזה ביבלית זו אין משום חיקוי. בשעה שאנו קוראים את הפסוק, אין לנו הרגשה שיש כאן שימוש במליצות עתיקות. מסופקני, אם תמצאו צרוף אחד תנכ"י ישן כמו שהוא, ואם ישנו אפילו, הרי נתחדש בתוכְנו, בפנימיותו, כל כך, עד שהוא אחר לגמרי מזה שהיה במקורו ובשורשו הראשון. אני רוצה לומר: נוצרה אפשרות לכתוב בעברית עתיקה מאד, אולי עתיקה שבעתיקות, על עניינים מודרניים מאד. ואולי זהו האינסטרומנט היותר טוב לכתוב דווקא דברים דקים, מודרניים, שלא ניתנו להיתפס ע"י האינסטרומנט הלשוני המקובל. דווקא לשוב אל המקורות העתיקים, אלא שצריכים לחדש כל מלה ומלה, לשפוך עליה אור חדש, כלומר: אנו צריכים לצקת מתכת חדשה אל תוך הנרתיקים שנתרוקנו, עופרת חדשה, כדי שנוכל לירות בהם, ולפעמים גם להכות בהם עוד פעם מכת-מות מחדש."

והנה לפנינו, במלוא יופיים, שני הפרקים הראשונים של המגילה:

א
כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת. כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה. הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים וַיְּנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?

וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ, תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. וַיְּתַנּוּ בֵין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת-זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ. הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?

וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶהָרִים הָרְחוֹקִים וְחִיל אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים: אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!

הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה. מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת. כִּתְּרוּהוּ דַּהֲרוֹת אִשִּׁים, מָחוֹל אַכְזָרִי קוֹדֵחַ סְבִיבוֹ. עַל-רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה, גּוֹמַעַת בַּצָּמָא חֲלַל הָעוֹלָם. וְהוּא שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב וּזְרֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ. מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבָּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו. הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ!

ב
וּכְשֶׁנִּצְנֵץ הַשַּׁחַר עַל-הֶהָרִים וְאֵדִים חֲוַרְוָרִים פָּשְׁטוּ בָעֲמָקִים – וַיִּשְׁקְטוּ יַמֵּי הַלֶּהָבָה וַתִּשְׁקַעְנָה לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ מֵהֵיכַל יְיָ הַשָּׂרוּף עַל-הַר הַבָּיִת.

וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נֶאֶסְפוּ כְּמִשְׁפָּטָם בְּמִקְהֲלוֹת קֹדֶשׁ לֵאמֹר שִׁיר שֶׁל-שַׁחֲרִית, וַיִּפְתְּחוּ אֶת-חַלּוֹנֵי הָרָקִיעַ, וַיִּשְׁלְחוּ רֹאשָׁם מוּל הַר-הַבַּיִת, לִרְאוֹת, הֲנִפְתְּחוּ דַלְתוֹת הַהֵיכָל וְאִם-עָלָה עֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת?

וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל- הַמַּשּׂוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר. רֹאשׁוֹ שָׁמוּט בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהַרְרֵי הַיָּגוֹן עַל-רֹאשׁוֹ. מַחֲרִישׁ וְשׁוֹמֵם הוּא יוֹשֵׁב וּמַבִּיט אֶל-הֶחֳרָבוֹת. זַעַף כָּל-עוֹלָמִים הִקְדִּיר עַפְעַפָּיו, וּבְעֵינָיו קָפְאָה הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה.

וְהַר הַבַּיִת עוֹדֶנּוּ עָשֵׁן כֻּלּוֹ. עִיֵּי אֵפֶר, תִּלֵּי רֶמֶץ וְאוּדִים עֲשֵׁנִים יַחַד נֶעֶרָמוּ, וְגֶחָלִים לֹחֲשׁוֹת, צִבּוּרִים צִבּוּרִים, נוֹצְצוֹת כַּעֲרֵמוֹת אֶקְדָּח וְכַדְכֹּד בְּדוּמִיַּת שָׁחַר.

וַאֲרִי הָאֵשׁ אֲשֶׁר-יִרְבַּץ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה – גַּם-הוּא דָעַךְ וְאֵינֶנּוּ. עוֹד תַּלְתַּל יָתוֹם אֶחָד מִקְצֵה רַעֲמָתוֹ מְהַבְהֵב וְרוֹעֵד וְגוֹסֵס עַל-גַּל הָאֲבָנִים הַשְּׂרוּפוֹת בְּדוּמִיַּת שָׁחַר.

וַיֵּדְעוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לָהֶם הָאֱלֹהִים. וַיִּזְדַּעְזְעוּ מְאֹד, וַיִּרְעֲדוּ עִמָּם כָּל-כּוֹכְבֵי הַבֹּקֶר; וַיָּלִיטוּ הַמַּלְאָכִים אֶת-פְּנֵיהֶם בְּכַנְפֵיהֶם, כִּי-יָרְאוּ מֵהַבִּיט אֶל-צַעַר הָאֱלֹהִים.

וַתֵּהָפֵךְ שִׁירָתָם בַּשַּׁחַר הַהוּא לְקִינָה חֲרִישִׁית וּנְהִי דְמָמָה דַקָּה. דּוּמָם פָּרְשׁוּ

וּבָכוּ, מַלְאָךְ לְנַפְשׁוֹ מַלְאָךְ לְנַפְשׁוֹ, וַיֵּבְךְּ בִּדְמָמָה כָּל הָעוֹלָם עִמָּם...

וַאֲנָחָה חֲרִישִׁית אַחַת, חֲרִישִׁית וַעֲמֻקָּה, מִכְּנַף הָאָרֶץ עָלְתָה וּפָשְׁטָה – וַתִּשָּׁבֵר בְּדוּמִיַּת הַבְּכִיָּה... נִשְׁבֹּר נִשְׁבַּר לֵב הָעוֹלָם, וְלֹא-יָכֹל עוֹד אֱלֹהִים לְהִתְאַפֵּק. וַיִּיקַץ יְיָ וַיִּשְׁאַג כְּאַרְיֵה וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו, וַתֵּעָל הַשְּׁכִינָה מֵעַל הֶחֳרָבוֹת וַתָּבֹא בַּמִּסְתָּרִים.