כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ - איכה ב' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה canstockphoto slavapolo ת.פרסום: 17/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

ב-22 פסוקי הקינה, מופיעים 11 פעם הצירופים "בַּת צִיּוֹן", "בַּת יְהוּדָה", "בַּת יְרוּשָׁלִַם" ו"בְתוּלַת בַּת צִיּוֹן". הביטויים הללו מעצימים את הזוועה. האומה הישראלית היא בתו של הקב"ה. וההתעללות האכזרית היא התעללות של אלוהים בבתו, בבת עינו.

אין המקונן מדבר על אויב, אלא כל דברו מופנה לאלוהים – הוא זה שמכה מכה כה קשה ונוראית את ישראל. אבל אין אלה דברי ביקורת. בדברי השמחה לאיד שמכניס המקונן בפי אויבי ישראל, הם מציגים את השבר כהתגשמות נבואות החורבן של ישראל: "עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם, הָרַס וְלֹא חָמָל". ואם הם יודעים זאת, קל וחומר שעם ישראל עצמו הכיר את האזהרות הללו, והתעלם מהם. הוא התעלם, באשמת נביאי השקר שהשלו אותו במצגי שווא אופטימיים, שמנעו ממנו את חשבון הנפש: "נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל וְלֹא גִלּוּ עַל עֲו‍ֹנֵךְ, לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ. וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים".

וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ שִׁחֵת מֹעֲדוֹ שִׁכַּח יְהוָה בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת – השבת והחג הם הימים שבהם גם השפלים בעבדים נהנים ממנוחה ורוגע, המעניקה להם נחמת מה. והנה, במצב שנוצר, אין שבת וחג, הסבל הוא 24/7.

קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית יְהוָה כְּיוֹם מוֹעֵד - עדין נשמע קול גדול מאזור בית המקדש ביום חג. אולם הפעם אין אלה קולות הרינה והתודה של העם החוגג, אלא קולות הטבח והמלחמה, רעשי השבר הנורא, קולות תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה, אבל וצער.

טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ – בשיר התהילה והשבח בתהלים, המשורר משבח את אלוהים שחיזק את בריחי שעריה של ירושלים, "כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ", להגן עליה מפני צר ואויב. ואילו כאן, אלוהים נטל את המפתחות וזרק אותם לים – שערי ירושלים טבעו, בריחיה שוברו והיא נפרצה לכל עבר. אלוהים עצמו שיבר את בריחיה.

כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי, חֳמַרְמְרוּ מֵעַי, נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי, עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי – המקונן מתאר את הכאב הנורא לנוכח המציאות הקשה של שֶׁבֶר בַּת עַמִּי, כסבל פיזי נורא.

כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ. מִי יִרְפָּא לָךְ? הים הוא ביטוי לגודל, לאינסוף. השבר הוא אינסופי. ואין מי שיוכל לרפא אותך. אין כאן שמץ של נחמה, אף לא קרן אור של אופטימיות.

המקונן מנסה לעורר את אלוהים, להסב את תשומת לבו לתוצאה הנוראה של השבר והחורבן: רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה. לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה, אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם, עֹלְלֵי טִפֻּחִים? ביטוי איום ונורא לשפל אליו הגיעו אנשי ירושלים, שבו הרעב גרם לאימהות לאכול את בשר ילדיהן.

****

האגדה מספרת על נפוליאון, שבהגיעו למצרים לאחר כיבושה, נכנס למבנה וראה קבוצה של יהודים היושבים אבלים סביב נרות ומקוננים. היה זה ליל תשעה באב. כששמע נפוליאון שהם מקוננים על אירוע שקרה לפני כמעט אלפיים שנה הוא אמר: "עם שכך מתאבל על עברו – יש לו עתיד".

איני יודע מה האמת העובדתית בסיפור על נפוליאון, אבל יש אמת מהותית במסר שהוא אמר (או לא אמר). היכולת של העם היהודי לזכור את ארץ ישראל ואת ירושלים ולהתאבל עליה, היא חלק מכוחו וחיותו, שהותירה אותו חי וקיים לאורך שנות הגולה הארוכה והדוויה. מגילת איכה ומילותיה, ביטאו בפי העם את הצער והגעגוע.

וגם בדור התקומה והתחיה, שימשו המילים לתיאור המציאות, אך הפעם מתוך התרסה, מתוך "אף על פי כן" – איננו מתייאשים, אלא מתוך המציאות הזאת, נבנה מחדש את אומתנו בארץ ישראל.

ב"תקוותנו", שירו של נפתלי הרץ אימבר, שחלקו היה להמנון הלאומי, מופיע הבית הבא: 
כָּל עוֹד שָׁמָּה דְּמָעוֹת טְהוֹרוֹת
מֵעֵין עַמִּי נוֹזְלוֹת
לִבְכּוֹת לְצִיּוֹן – בְּרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת
יָקוּם בַּחֲצִי הַלֵּילוֹת.

הבית הזה מתכתב בצורה ברורה עם פסוק מן הפרק שלנו: 
קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת, שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי, שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ, הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת.

אולם המסר של אימבר הוא שאף על פי כן
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה
מִשּׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ
לְעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה.

וביאליק, בשירו הראשון, שאותו פרסם בגיל 19, "אל הציפור", משתמש במילות פסוק אחר בקינה: "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי". והוא כותב:
כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים –
וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל יְגוֹנִי.

יאוש מוחלט. אך מתוך היאוש הזה, מסמלת הציפור – הקשר שלו לארץ ישראל ולחופש - תקווה:
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
צַהֲלִי נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!

כאן, להבדיל מ"קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה" של איכה, המדבר על בכי – ביאליק קורא לציפור המבשרת את הגאולה לצהול ולרון.