קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה, מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת - איכה ג' | מני גל

מאת: מני גל, ציור יונה ארזי ת.פרסום: 18/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אין לחפש היגיון  בקינה פיוטית. רגשותיו של המקונן סוערים בו, והוא מתנדנד בין הייאוש לתקווה. ובכל זאת, מן הראוי להתייחס גם למה שמופיע בה, בקינה, וגם למה שבהחלט אינו מופיע בה.

 אֲנִי, הַגֶּבֶר, רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ.

העוני, או המצוקה והסבל, הם תוצאה של שבט עברתו של האל הזועם.

אַךְ בִּי יָשֻׁב, יַהֲפֹךְ יָדוֹ, כָּל הַיּוֹם.

לא מדובר בפרץ של אימפולסיביות בלבד, כי אם בהתמדה בהנחתת מכות.

גָּדַר בַּעֲדִי, וְלֹא אֵצֵא, הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי. גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ, שָׂתַם תְּפִלָּתִי.

האל אינו מאפשר לאדם דרך הימלטות. לזעקותיו של הסובל אין כל תגובה מצד האל, שאינו מטה אוזן לתפילותיו.

הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי, נְגִינָתָם כָּל הַיּוֹם.

מרכיב משמעותי בסבל היא ההשפלה החברתית.

וָאֹמַר - אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵיְהוָה.

המקונן התייאש מהתקווה, שהאל יושיע אותו.

י"ח פסוקים אלה, הפותחים את הפרק, מהווים יחידת תוכן מוצקה ואחידה. המקונן נמצא במצב מייאש ומשפיל. הוא יודע כי כל האסונות באו לו מאלוהים, ואין לו כל תקווה לסליחה מאל זועם זה.

הפסוקים הבאים פותחים רעיון שונה:

זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי, לַעֲנָה וָרֹאשׁ.

אחד הפרושים לפסוק זה רואה בו פנייה בתפילה לאל, בבקשה שיזכור את סבלות המתפלל. אם פירוש זה הוא נכון, הרי שהפסוק מתקשר לאלה שיבואו אחריו.

זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי, עַל כֵּן אוֹחִיל.

מה משיב אל לבו המתפלל – עדיין אין אנו יודעים, אבל אנו עדים להתעוררות התקווה שלו, בניגוד לאווירת הפסוקים הראשונים של הפרק.

חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא תָמְנוּ, כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו.

המתפלל מבטא את אמונתו באל, שחסדיו ורחמיו לא תמו, כלומר – עוד יש תקווה.

חֶלְקִי יְהוָה - אָמְרָה נַפְשִׁי, עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ.

יהוה הוא חלקי, כלומר מבטחי. התחושה של קרבה לאלוהים התעוררה מחדש. האדם מרגיש את נוכחות אלוהים בתוך נפשו, ומשום כך הוא מחדש את התקווה לישועת האל.

טוֹב יְהוָה לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ. טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְהוָה.

את מי יושיע אלוהים? את המקווים לו, את הדורשים אותו. זה מחייב את המאמינים לסבול בדממה את גורלם הקשה, מתוך ידיעה וביטחון בצדקת האל ובאהבתו את האדם.

יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה.

וכאן מופיע רעיון נוסף: הבוטח באל ובגורל, שהוא מפיל על המאמינים בו, יכול (או אולי חייב?) לקבל עליו כל חרפה שמשביעים אותו אויביו, שכן הכל נגזר על ידי האל.

כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָי.

לבסוף האל יהיה עמנו וידאג לנו.

קו מחשבה זה מעורר בי התנגדות. יש בו, לפחות, שני מרכיבים בעייתיים. הראשון – ראיית כל אסון הנופל עלינו כמכוון על ידי האל, וזה כולל גם אסונות שבני אדם מביאים עלינו. השני – הקריאה לסבול בדממה את מצוקותינו, שהיא, לדעתי, עידוד לפאסיביות. עלינו לא מוטל לעשות דבר, אלא לבטוח באל, לסבול את הצרות ולקוות לישועה שתבוא, בסופו של דבר, מידי האל.

עד כה לא נאמר דבר על חלקנו הפעיל בעיצוב גורלנו, ואין כוונתי רק להתגוננות פעילה מפני אויבים בני אנוש או מפני אסונות טבע, אלא גם על האפשרות שהתנהגותנו הביאה עלינו את גורלנו המר. אבל הנה זה בא כעת:

מַה יִתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל חֲטָאָו. נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד יְהוָה.

אין עלינו להתאונן על גורלנו, שבא עלינו בשל חטאינו. גם אם לא היינו מודעים לחטאים שחטאנו, נחפש ונחקור, ונשוב אל האל, כלומר – נשוב לקיים את מצוותיו.

ומה, אם כן, יכולים אנו לעשות?

נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם. נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ.

עלינו להתפלל לאל, להודות על פשעינו ועל מרידתנו בו, ולהכיר בכך, שגורלנו המר נגזר עלינו על ידי האל, שלא סלח עד כה.

סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה.

המתפלל חוזר על הרעיון של תחילת הפרק: האל הזועם חסם אפשרות של השפעת תפילת האדם עליו.

סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים.

שני רעיונות חבויים בפסוק הזה. הראשון – שמדובר במצוקה לאומית, ולא אישית. השני – שמצוקה לאומית זו היא עונש מגבוה על חטאי העם.

פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי.

המתפלל מביע את יגונו האישי על האסון הלאומי.

עֵינִי נִגְּרָה, וְלֹא תִדְמֶה, מֵאֵין הֲפֻגוֹת, עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְהוָה מִשָּׁמָיִם.

נראה כי המתפלל מאמין כי נשיאת הקינה ותפילת היגון, יש בהן כדי להשפיע על אלוהים ולהסב את תשומת לבו, עד שיחליט לסלוח לעם ולהושיעו.

קוֹלִי שָׁמָעְתָּ: אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי, לְשַׁוְעָתִי.

המתפלל משתמש באמצעי לחץ ידוע ומוכר. הוא אומר לאל: אני יודע ששמעת אותי. לא תוכל להתעלם!

קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ, אָמַרְתָּ – אַל תִּירָא! רַבְתָּ, אֲדֹנָי, רִיבֵי נַפְשִׁי, גָּאַלְתָּ חַיָּי.

נשים לב – הדברים נאמרים בלשון עבר, ומביעים תקווה כאילו אלוהים כבר קָרַב, הרגיע, ניחם וגאל.

רָאִיתָה, יְהוָה, עַוָּתָתִי, שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי.

הסתירה שבדברים – מובהקת. את מי ישפוט האל, אם לא את עצמו? הלא הוא הוא, שבזעמו הביא על העם את החורבן. אם האסון בא על העם בשל חטאיו, איך יזכה במשפט? כאן באה לידי ביטוי התקווה הנאיבית שהקטגור או השופט יהפוך לסנגור.

תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל, יְהוָה, כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם.

המתפלל רוצה לסמוך על כך, שלמרות כעסו של האל, נותרה בו נאמנות בסיסית לעם הבחירה שלו, וכי למרות שפגע בהם בשל חטאיהם כלפיו, אויבי העם, ששימשו כלי לביטוי זעם האל, ראויים לגמול משמיים על מעשיהם הרעים. כבר אמרתי, שאין לחפש לוגיקה במהלך המחשבה הזה.

מה חסר בפרק? הסקת מסקנות לגבי התשובה שעל העם לעשות – מה משמעותה? האם מדובר בטיהור מנהגי הפולחן? האם מדובר בשיפור דרכי המוסר החברתי? האם מדובר בהתארגנות להגנה עצמית מפני האויבים? תהיות אלה היו רלבנטיות לכל אורך ההיסטוריה היהודית – גם בגולה, גם בעת התעוררות הציונות המעשית, וגם על אדמת מדינת ישראל החדשה. במקום לדבר אל האל על מצוקותינו, עדיף בהרבה שנדבר עם עצמנו, ועל עצמנו.