קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת - איכה ג' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, התמונה ויקיפדיה,מאת הוראס ורנה - http://hdl.handle.net/11259/collection.37341, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=34607057 ת.פרסום: 18/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק ג שונה במקצת במבנהו מן הפרקים האחרים. אף הוא אקרוסטיכון על פי הא"ב, אולם אין הוא בנוי מ-22 משפטים מורכבים – פסוק הנפתח בכל אות, אלא מ-66 משפטים קצרים – שלושה פסוקים הנפתחים בכל אות. וכמו בפרקים ג ו-ד, גם כאן מופיעה האות פ"א לפני עי"ן. יתכן שזה היה הסדר המקובל בתקופה שבה נערכה המגילה.

על פי המסורת, את מגילת איכה כתב ירמיהו. יש משהו יפה במסורת הזאת – העובדה שדווקא נביא הזעם והחורבן הוא הנביא המקונן, מצביעה על כך שגם הזעם בא מאהבת ישראל, ולכן הוא כה אבל על התגשמות נבואותיו הקשות.

מכל קינות איכה, זו מאוששת יותר את המסורת הזאת. היא כתובה בידי גבר, המזהה עצמו ככזה, מנקודת מבט אישית; הוא מתאר את סבלו כחלק מן העם הסובל, כדוברו של העם הסובל וגם את סבלו כנביא, מול עמו.

הפסוקים הבאים הם ממש אוטוביוגרפיים, מתארים את ימיו של ירמיהו בבור הטיט בחצר המטרה: צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי, וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי. צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי, אָמַרְתִּי: נִגְזָרְתִּי. קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת.

הקריאה מבור תחתיות, מתאימה לתיאור סיפורו האישי של ירמיהו, אך גם לתיאור מצבו של העם החרב, הן בחורבן הבית, הן בגולה והן בשואה.

על מצבו האישי של הנביא, אנו למדים מן הפסוקים הבאים: רָאִיתָה, יְהוָה, עַוָּתָתִי. שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי. רָאִיתָה כָּל נִקְמָתָם, כָּל מַחְשְׁבֹתָם לִי. שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם, יְהוָה, כָּל מַחְשְׁבֹתָם עָלָי. שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי, כָּל הַיּוֹם. הנביא מסב את תשומת לבו של ה` למחיר שליחותו. אתה רואה את העוול שהעם עושה לי, את מחשבתם הרעה עליי, את דברי החרפות שהם מטיחים בי – כל המחשבות שלהם מכוונות כנגדי. כשנבואות הזעם שלי אינן מתגשמות, הם לועגים לי. כשהן מתגשמות, הם מאשימים אותי בכך שהבאתי עליהם רעה.

אך לא רק על מר גורלו מקונן הנביא, אלא בעיקר על עמו, אף שהקינה הזו דלה בתיאור של אירועים היסטוריים. ואין בדבריו של הנביא התרסה כלפי שמיא, אלא צידוק הדין. כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ, וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ. לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט גָּבֶר נֶגֶד פְּנֵי עֶלְיוֹן. העונש אינו שרירותי, אלא על פי משפט. אני מתרשם שירמיהו לא למד את ספר איוב. הוא קורא לחשבון נפש לאומי, בעקבות האסון: מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי? גֶּבֶר – עַל חֲטָאָו? נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד יְהוָה.

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. 
פסוק זה התגלגל לתפילת "מודה אני", שאומר יהודי בקומו בבוקר, כדי להודות על נשמתו ששבה אליו, אחרי שהפקידה בידי הבורא. "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים, שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ".
זה המקור לצירוף המילים "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים" בהוראת "לעתים קרובות" ולשיבוש הנפוץ "חדשות לבקרים".

רָאִיתָה כָּל נִקְמָתָם, כָּל מַחְשְׁבֹתָם לִי. שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם, יְהוָה, כָּל מַחְשְׁבֹתָם עָלָי. שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם, עָלַי כָּל הַיּוֹם. שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה, אֲנִי מַנְגִּינָתָם.
את הפסוק הזה דרשו חז"ל כביטוי לשנאת ישראל השרירותית, חסרת ההיגיון וחסרת ההצדקה, שנאה לשמה. "יהודי אחד עבר לפני אדריאנוס ושאל בשלומו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: ויש יהודי שעובר בפני אדריאנוס ושואל בשלומו? אמר: לכו והסירו ראשו. עבר יהודי אחר, ראה מה נעשה בקודמו ולא שאל בשלומו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: ויש יהודי שעובר לפני אדריאנוס ולא שואל בשלומו? אמר להם (לעבדיו): לכו והסירו ראשו. אמרו לו סנקליטין (היועצים) שלו: אין אנו יודעים אל נכון מה הם מעשיך אלו! מי ששואל בשלומך נהרג ומי שלא שואל בשלומך נהרג?! אמר להם: ואתם מבקשים לייעץ לי איך אני אהרוג לשונאיי? ורוח הקודש צווחת ואומרת: "רָאִיתָה כָּל נִקְמָתָם" וגו`.

****

פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי, עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי.
בפסוק זה מתאר המקונן את הבכי הנורא על השבר, על אסון החורבן – עיניו זולגות דמעות כמו מפלי מים.

ודווקא בפסוק הזה השתמש משורר עברי בימי הביניים לשיר סאטירי; קובלנה על מארח שנהג למהול את היין שהגיש לאורחיו במים. שבעים = יין בגימטריה. תשעים = מים בגימטריה. שבעים הגיבורים הוכחדו בידי תשעים שרים, כלומר היין איבד את טעמו ואיכותו בשל המים, שמהל בו הקמצן. ולכן, גָּדְלוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ יִהְיֶה לָאָיִן, עַל כִּי הִשְׁבִּית מְשׂוֹשׂ יַיִן, וּבְיוֹם הִוָּלְדוֹ זָכְרֵהוּ לַחַיִּין עִם כּוֹס יַיִן מָהוּל בַּמָּיִם.

שמו של המשורר הוא שלמה, על פי האקרוסטיכון של המילים הראשונות בכל בית. יש המייחסים אותו לשלמה אבן גבירול, אך אין לייחוס זה על מה להתבסס זולת שמו הפרטי של המשורר.

שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים
וַיַּכְחִידוּם תִּשְׁעִים שָׂרִים
שָׁבְתוּ שִׁירִים כִּי פִי שָׁרִים
מָלֵא מַיִם, מָלֵא מַיִם!

כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרֵד עֵינִי 
כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרֵד עֵינִי 
כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרֵד עֵינִי 
פַּלְגֵי מַיִם, פַּלְגֵי מַיִם!

לֶחֶם לָאוֹכֵל אֵיךְ יִטְעַם
אוֹ אֵיךְ מַאֲכָל אֶל חֵךְ יִנְעַם
עֵת בַּגְּבִיעִים לִפְנֵי הָעָם
יֻתַּן מַיִם, יֻתַּן מַיִם!

כִּכְלוֹת יֵינִי...

מֵי יַם סוּף בֶּן עַמְרָם הוֹבִישׁ
וִיאוֹרֵי מִצְרַיִם הִבְאִישׁ
אָכֵן פִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִיש
יַזֵּל מַיִם, יַזֵּל מַיִם!

כִּכְלוֹת יֵינִי...

הִנְּנִי רֵעַ לַצְּפַרְדֵּעַ 
עִמּוֹ אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ
כִּי כָמוֹהוּ פִי יוֹדֵעַ
שִׁיר הַמַּיִם, שִׁיר הַמַּיִם!

כִּכְלוֹת יֵינִי...

נָזִיר יִהְיֶה לִפְנֵי מוֹתוֹ
כִּבְנֵי רֵכָב תִּהְיֶה דָתוֹ
יִהְיוּ בָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ
שׁוֹאֲבֵי מַיִם, שׁוֹאֲבֵי מַיִם!

כִּכְלוֹת יֵינִי...

גָּדְלוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ יִהְיֶה לָאָיִן
עַל כִּי הִשְׁבִּית מְשׂוֹשׂ יַיִן
וּבְיוֹם הִוָּלְדוֹ זָכְרֵהוּ לַחַיִּין
עִם כּוֹס יַיִן מָהוּל בַּמָּיִם.

במשך למעלה מעשר שנים, בנימין יוגב – בוג`ה ואני ערכנו סדרי טו בשבט ביישובי הגולן והגליל העליון ואירחנו את עזריה אלון, שסיפר על שבעת המינים. כך, עד שנה לפני מותו. קבענו עמו גם בשנה שבה הוא נפטר, אך שבועיים לפני הסדר הוא הודיע שמצבו הבריאותי אינו מאפשר לו להשתתף בסדר. את הסדר עצמו, שנערך בקריית שמונה, הקדשנו להחלמתו, אך ימים ספורים לאחר מכן, התקשר אליי בוג`ה בבוקר וסיפר לי שעזריה הלך לעולמו. בוג`ה, ייבדל לחיים טובים וארוכים, ואני ממשיכים לערוך סדרים, והשנה נערוך את הסדר באורטל, שכותרתו: ארבעים לאורטל, שמונים לבוג`ה. מזל טוב!

ומידי סדר, בהשתתפותו של עזריה, הוא שר סולו את "ככלות ייני". וגם בהיותו בן 97, שר עזריה על פה, בקול רועם ובוטח, ללא טיפת רעד בקולו, תוך הקפדה על הגייה גרונית של עי"ן וחי"ת, את השיר הזה.