רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ -איכה ג' |דודו פלמה

מאת: כתיבה וציור דודו פלמה ת.פרסום: 18/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל. 

חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא תָמְנוּ,

כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו 

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. 

 

אתמול הקדמתי מכה לתרופת פרק ג`, וכתבתי את "מודה אני לפניך" החלוני שלי. תפילת "מודה אני" שואלת את המילים "רבה אמונתך" מפרק ג` באיכה:

"מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃" אבל היא גם שואלת את הרוח הכללית שעולה מהקטע כולו שבא לפני המילים "רבה אמונתך".

כל הפסוק מלא הכרת תודה על חסדי ה` כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו עלינו. אילו לפחות היה הפסוק נכתב באירוניה מרה על כך שהותרת אותנו בחיים כדי שנמשיך לחיות ולסבול בתוך כל הרצח והזוועה. אבל הוא לא. כמו כל חמש הקינות.

חמש הקינות של מגילת איכה הן מצד אחד שירה גדולה של כאב אנושי המלאות ביגון בלתי נגמר על שלילת כל מה שהיה טוב בחיים שאבדו ואינם. ומצד שני הקינות מלאות בתודעת קורבן וספוגות ברחמים עצמיים אין קץ על שכך עלתה לנו.

ומה שיותר גרוע, הן מסמנות מגמה שעוד תלך ותתעצם בעתיד, של אימוץ תחושת הקרבנות הבלתי נגמרת לחזה באופן כה מהודק, עד שלא יישאר שם מקום להכרה בסיבלם של אחרים. ומה שיותר נורא מסתמנת גם בחירה בכאב, בסבל ובחיים משוללי ריבונות כברירה קיומית כמעט בלעדית.

 

וזה הדבר שחסר לי כל כך במגילת איכה. הכרה בטעויות שהובילו אל החורבן הנורא, וצמצום האגו הקורבני ההולך ותופח ומתמלא מקורבנותנו הבלעדית, כל כך בלעדית עד שאינה מותירה מקום לחשבון נפש והכרה בסיבלם של עמים אחרים.

 

את החסר הזה, במגילת איכה וגם בתפילת מודה אני, משלים המשורר דן פגיס בשירו "עדות", כאשר הוא מוסיף את האירוניה המרה והמתבקשת כל כך ל"חמלת האל" הזו שאנו מודים עליה, אירוניה החסרה כל כך בקינות איכה.

כאשר הוא כותב "וְהוּא בְּחַסְדּוֹ לֹא הִשְׁאִיר בִּי מָה שֶׁיָּמוּת", נעשה ברור שאין כאן בעצם כל כך על מה להודות. ושהסבל, האובדן והכאב הופכים ברבות הימים להיות לברירת מחדל שאנו נמצאים לכודים בה ללא יכולת להשתחרר: 

 

 

עֵדוּת | דן פגיס

 

לֹא לֹא: הֵם בְּהֶחְלֵט

הָיוּ בְּנֵי-אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם.

אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם.

 

אֲנִי הָיִיתִי צֵל.

לִי הָיָה בּוֹרֵא אַחֵר.

 

וְהוּא בְּחַסְדּוֹ לֹא הִשְׁאִיר בִּי מָה שֶׁיָּמוּת.

וּבָרַחְתִּי אֵלָיו, עָלִיתִי קַלִּיל, כָּחֹל,

מְפֻיָּס, הָיִיתִי אוֹמֵר: מִתְנַצֵּל:

עָשָׁן אֶל עָשָׁן כֹּל יָכוֹל                             

שֶׁאֵין לוֹ גּוּף וּדְמוּת.