קינת הבור והלחי השניה / איכה ג´| עופר בורין

מאת: עופר בורין התמונה ירמיהו , מיכלאנגלו הקפלה הסיסטינית ת.פרסום: 18/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין


את הקינה השלישית במגילת איכה כתב ירמיהו מתוך הבור אליו הושלך בעת שניבא על חורבן ירושלים.
הפעם, 66 פסוקים.
אקרוסטיכון משוכלל שבו כל אות מקבלת שלשה פסוקים.
מדוע השילוש הזה?
האמת שאני לא יודע. ייתכן שקירות הבור הדהדו בעצמם את השורה הראשונה של כול אות וירמיהו קלט את ההדהוד (ששינה מעט את המקור) ורשם גם אותו.
כך קיבלנו קינה משולבת של מחשבות הנביא וקירות כילאו.

ירמיהו, שניבא נבואות קשות מאוד על ירושלים, יושב כלוא בבור ובוכה על מר גורלו שלו ושל עמו, ומנסה לעורר את אלוהים לעזרה.
בפרק כ` בספר ירמיהו הוא מושלך לבור המכונה "מהפוכת".
באותו פרק מעיד ירמיהו על עצמו שהוא ממשיך לנבא את הנבואות הקשות בניגוד להגיון ולשכל, וזאת משום שהנבואה היא כמו "אש בוערת בעצמותי". אלוהים השתלט עליו ומאלץ אותו להמשיך ולנבא בכל מצב:
ז) פִּתִּיתַנִי יְהוָה וָאֶפָּת, חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל; הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל-הַיּוֹם, כֻּלֹּה לֹעֵג לִי
ח) כִּי-מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק, חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא: כִּי-הָיָה דְבַר-יְהוָה לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס, כָּל-הַיּוֹם
ט) וְאָמַרְתִּי לֹא-אֶזְכְּרֶנּוּ, וְלֹא-אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ, וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר בְּעַצְמֹתָי; וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל, וְלֹא אוּכָל.

בפרק שלנו ירמיהו מאשים את אלוהים במצבו האישי הקשה. הוא אפילו מערער על התוחלת שבפניה לאלוהים:
ז) גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא, הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי
ח) גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ, שָׂתַם תְּפִלָּתִי
ט) גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית, נְתִיבֹתַי עִוָּה.

יג) הֵבִיא, בְּכִלְיֹתָי, בְּנֵי, אַשְׁפָּתוֹ
יד) הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל-עַמִּי, נְגִינָתָם כָּל-הַיּוֹם
טו) הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה.

טז) וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי, הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר
יז) וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי, נָשִׁיתִי טוֹבָה
יח) וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי, וְתוֹחַלְתִּי מֵיְהוָה.

אבל מיד נפשו מטלטלת אותו בחזרה להאמין שוב בתוחלת הפניה לאלוהים:
יט) זְכָר-עָנְיִי וּמְרוּדִי, לַעֲנָה וָרֹאשׁ
כ) זָכוֹר תִּזְכּוֹר, ותשיח (וְתָשׁוֹחַ) עָלַי נַפְשִׁי
כא) זֹאת אָשִׁיב אֶל-לִבִּי, עַל-כֵּן אוֹחִיל.

כב) חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא-תָמְנוּ, כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו
כג) חֲדָשִׁים, לַבְּקָרִים, רַבָּה, אֱמוּנָתֶךָ
כד) חֶלְקִי יְהוָה אָמְרָה נַפְשִׁי, עַל-כֵּן אוֹחִיל לוֹ.

כה) טוֹב יְהוָה לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ
כו) טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם, לִתְשׁוּעַת יְהוָה
כז) טוֹב לַגֶּבֶר, כִּי-יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו.

ואז, פחות או יותר באמצע הקינה, באות "י", מעלה ירמיהו את הרעיון של "הלחי השנייה".
כשאלוהים מכה את האדם, מוטב לו שיפנה את הלחי השניה עד שתושלם חרפתו של האדם:
כח) יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו
כט) יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה
ל) יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה.

קשה שלא לחבר בין הפסוק הזה של ירמיהו לבין דבריו של ישו: "המכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת" (מתי 5:39),.

ההבדל הוא ברור – ירמיהו מדבר על הפניית הלחי השנייה מול אלוהים בעוד ישו דיבר על הפניית הלחי השנייה מול אדם.
ירמיהו מדבר על כניעת האדם לאלוהים כחלק מהודאה בחטא, וישו מדבר על "אי אלימות" כנשק בחיים.

חבל שלאורך ההיסטוריה העולמית, הנוצרים היו עסוקים בחיסול אויביהם ולא בהפניות לחי ואי-אלימות.

בכל אופן, הקינה המשולשת ממשיכה ובסופה מבקש ירמיהו מהאל:

סא) שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יְהוָה, כָּל-מַחְשְׁבֹתָם עָלָי
סב) שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם, עָלַי כָּל-הַיּוֹם
סג) שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה, אֲנִי מַנְגִּינָתָם.

סד) תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְהוָה, כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם
סה) תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת-לֵב, תַּאֲלָתְךָ לָהֶם
סו) תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם, מִתַּחַת שְׁמֵי יְהוָה.

אז נשאלת השאלה: את מי מבקש ירמיהו שאלוהים ישמיד?
את אלה ששמו אותו בבור וצחקו עליו וסירבו לקבל את נבואתו ולשנות את דרכם (אנשי יהודה) או את אוייבי ישראל, הבבלים.

ייתכן וגם אלוהים לא פענח את כתב החידה, ולכן נקט בגישת "גם וגם".