שָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי - קהלת ב' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה canstockphoto מתוך כתב יד מאוייר,King Solomon - Picture from The Holy Scriptures, Old and New Testaments books collection published in 1885, Stuttgart-Germany ת.פרסום: 24/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מגילת קהלת נפתחת בהצבת התמה המרכזית שלה - הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

בחלקו השני של פרק א ובפרק ב, מתאר קהלת את סיפור חייו, שהתובנה הזו היא הלקח שלהם.

אין המדובר בעובר בטל, אדם שכל חייו ישב על הטריבונה, החיים עברו לידו ומן האין הזה הוא יצר את תאוריית הַכֹּל הֶבֶל. ההיפך הוא הנכון. מדובר באדם שחי חיים מלאים שאין כדוגמתם; שהיו לו הנתונים והאפשרויות להתנסות בכל מה שירצה, ללא מגבלה, והוא ניצל את ההזדמנות הזאת ובגדול. ומתוך ההתנסות הזאת הוא הגיע לאותה מסקנה עגומה ומייאשת.

בספר מלכים מסופר על בקשתו של שלמה עם כניסתו לתפקיד – חכמת הלב. אלוהים נענה ושלמה היה לחכם מכל אדם. וכיוון שהוא לא ביקש בקשות שבחומר, אלוהים העניק לו בתמורה, בנוסף לחכמה, גם עושר וכבוד חסרי תקדים. עם הנתונים הללו – חכמה אדירה ותקציב בלתי מוגבל, הוא יכול להתנסות במה שאך יחפוץ. הוא בחן חיי שמחה, צחוק והוללות. הוא בחן דגש על עינוג הגוף. הוא בחן חיי עשיה ויצירה רבתי. הוא בחן חיי פילוסופיה והתבוננות בחכמה ובמהות החיים. ואחרי כל אלה, הוא דבק במסקנתו. ומה כבר אפשר לומר לו? לשלוח אותו לסוג אחר של התנסות? הוא כבר ניסה הכל. ובכך, המסר שלו חזק יותר ומייאש יותר.

אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב, וְהִנֵּה, גַם הוּא הָבֶל. לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי: מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה: מַה זֹּה עֹשָׂה? הוא התנסה בחיי שמחה, בדולצ`ה ויטה, בחיים של צחוק והוללות. והמסקנה שלו - גַם הוּא הָבֶל. ועל השמחה הוא שואל: מַה זֹּה עֹשָׂה?
כלומר, מה הטעם בה?

לומר על השמחה שהיא חסרת ערך, חסרת טעם – זה מסר נורא, מסר מייאש. הרי היכולת לשמוח היא כישרון אנושי גדול, הנותן טעם לחיים.

שמא כוונתו היא לחיים שאין בהם שמחה אמתית, פנימית, אלא רק מראית עין חיצונית של צחוק זול והוללות? אולי ינסה חיי עשיה ויצירה, הנותנים משמעות לחיים? עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם. גם את זה הוא ניסה.

והוא פעל, עשה ויצר, יותר מכל אדם אחר. הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי, בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים.
איזה סיפוק יש לאדם עם רקורד כזה של עשיה! לא לקהלת.

העשיה הזאת גרמה לו גם להתעשר, יותר מכל אדם אחר לפניו. אולי העושר יגרום לו לשביעות רצון, לסיפוק, לתחושת ערך?

קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת. הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן, הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת, עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי.

הוא שילב חומר ורוח. הוא עשיר מאוד, ובין השאר הקים מקהלות של זמרים וזמרות שינעימו את זמנו ויספקו לו מזון רוחני, עושר תרבותי שיגרום לו לסיפוק ולשביעות רצון.

נאדה. וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם, לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה, כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי, וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי. וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

הוא לא מנע מעצמו דבר. הוא התנסה בהכל. כל מה שחפץ, היה בידו להגשים. הוא מיצה עד תום את היכולת שהיקום מאפשר לנו ליהנות ממנו. והמסקנה הנוראה שלו מכל זה היא שהַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

ואז הוא פנה אל הפילוסופיה. אולי התנזרות מן היום יום המיוזע, והתענגות על החכמה, על לימוד תורה, על חקר מהות החיים, הם אלה שייתנו משמעות לחייו?

וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת, כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ, אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ. וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ.

בראשית דרכו הפילוסופית, חש קהלת, שהיה מודע לחכמתו, את היתרון שבחכמה על הטיפשות. הוא השווה את היתרון הזה לִִיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. הטיפש כמוהו כאדם ההולך בחושך, אינו רואה את המציאות ולכן אינו יכול לנווט בתוכה בהצלחה, להבין אותה. לעומת זאת החכם הוא ההולך באור, מכיר את הדרך, מבין אותה. עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ.

אולם הוא התפכח במהרה מן התובנה הזאת, ואימץ השקפה מוזרה, על פיה אין כל יתרון לחכמה על הטיפשות.

היפה בקהלת, הוא שבעוד הוא טוען שאין כל ערך וכל משמעות וכל יתרון לחכמה, הוא נתן לנו פסוק יפה המאדיר את החכמה - הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ. כפי שיעשה בפרק הבא עם מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה.

יָדַעְתִּי גַם אָנִי, שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי. וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר? וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם, בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל?

גישה קצת מעוותת לחיים, הייתי אומר, דווקא כי היא מבוססת על עובדה מוצקת שאי אפשר לסתור אותה – בסוף כולנו נמות. הטיפש והחכם ימותו אותו מוות, הרימה והתולעה לא תשכיל להבחין בין אלברט איינשטיין ל... [השלם את החסר]. אז מה?

משמעות דבריו היא שאין כל טעם לחיים, כי בסוף מתים. נכון, בסוף מתים, ומה עד אז? יש משמעות לחיים, לכן יש משמעות למהות החיים ולאיכותם. וברור שטוב להיות חכם, כל עוד האדם חי.

כולם מתים בסוף, ולכן אין יתרון לחכמה על הטיפשות, לטוב על הרע, למשמעות על הריקנות, לתוכן על השעמום. זו גישה הזויה באשר למהות החיים ומיצוים בפני עצמם, אך גם מסיבה נוספת. אדם אינו חי רק לעצמו, אלא גם לזולתו, גם לעולם וגם לעתיד. כמו אותו אדם שחוני פגש והסביר שהוא נוטע חרוב שיטען פירות בעוד שבעים שנה – הוא אכל את הפרי שנטעו אבותיו והוא נוטע פרי שיאכלו צאצאיו.

גם לכך בז קהלת. כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ. גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה. מה שווה כל ההשקעה שהשקעתי בחכמה, בדעת ובכישרון, אם בסוף אחר ייהנה ממנה. ואולי הוא דווקא סתם טמבל?

זו גישה אגואיסטית ואגוצנטרית.

כתוצאה מכל ההתנסויות שלו ומהלקח שהפיק מהן, הוא הגיע למסקנה נוראית, שהיא בעיניי אחד המסרים האיומים והנוראים הקיימים בתנ"ך: וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי, שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

ואני הקטן, שלא התנסיתי בשמץ מהתנסויותיו של קהלת בעשיה, בחכמה ובהנאות החיים, מרשה לעצמי לחלוק על מסקנותיו מכל וכל, ולאהוב את החיים.

אפגוש עוד בירוק של השדרות 
אקטוף עוד חיוכן של נערות 
ארוץ עוד עם הרוח אל הים 
אנדוד עם ציפורים, עוד, לאי שם

אדע עוד בכי וצחוק של ילדים 
עוד שיר חדש אכתוב במסתרים 
אחזה עוד בזריחות, הא אלוהי 
הן חי אני... כי חי אני... עוד חי...

(יובב כץ, "לאהוב את החיים")

****

"שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת" הוא ספרה השני של רחל איתן. זהו רומן המבקר את הדקדנס של חיי הבוהמה התל-אביבית של ראשית שנות השבעים. ספר שנחל כישלון מסחרי ונקטל בידי הביקורת. ספר נשכח, של סופרת נשכחת, שנפטרה בגיל צעיר מאוד לפני יותר משלושים שנה.

ולאחרונה, היא שוב התגלתה, והביקורת רואה את הספר אחרת, כספר שהקדים את זמנו וראוי לשוב אליו.

שמו של הספר לקוח מן הפרק שלנו: עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. על פי פירוש עדין שטיינזלץ, שִׁדָּה היא בדיוק אותה ארונית שהיום אנו קוראים לה בשם זה וְשִׁדּוֹת הן כרכרות, שבהם כנראה אוסף חפצי החן שקהלת כינס. על פי רד"ק מדובר בכלי זמר, בהקבלה לשָׁרִים וְשָׁרוֹת שבתחילת הפסוק.

למה התכוונה רחל איתן בבחירת השם? אני משער שלמסר הכללי של הפרק ושל קהלת בכלל – על חיים חסרי משמעות.

****

תמיד מעניין לראות כיצד יוצרים לָשִׁים את החומר המקראי, כדי לאפות את המאפה שלהם, ולהשוות את התוצר למקור.

כאשר קהלת מדבר על הבל הבלים, הוא מתכוון לייאוש מן החיים ומן העולם. אהוד מנור משתמש בהם, למסר של קלילות, נגד יתר כובד ראש. הוא מזכיר שאפילו החכם באדם אמר ש"הבל הבלים הכל הבל" ולכן, יאללה, שחרר קצת את החבל, אל תהיה כבד.

אל תהסס, שלח ידיך לגעת 
עוד יש קצת פרי על צמרת עץ הדעת 
גם החכם באדם אמר - 
הכל רק הבל הבלים, רק הבל, 
תשחרר קצת את החבל.

ולכן –

עכשיו הזמן להתפרק 
ועד הסוף להיזרק.