להנות מהבל ההבלים - קהלת ב' | עופר בורין

מאת: עופר בורין © Can Stock Photo / ampak, עיבוד תמונה- יונה ארזי ת.פרסום: 26/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

לאחר ההכרזה שהכל הבל הבלים, לוקח אותנו קהלת למסע לחיפוש משמעות לחיים.
הוא ניסה לחיות בשמחה, במסיבות יין, בהשתטות. 
הרי אנשים במצבים האלה מחייכים, צוחקים ונראה שהם נהנים מהחיים.
אבל קהלת לא מצא שם את שחיפש. גם במצב הזה, הכול הבל:
א) אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב; וְהִנֵּה גַם הוּא, הָבֶל

הוא ממשיך ולוקח אותנו להמשך מסעו, והפעם – המסע לצבירת הון ורכוש.
ניראה כאילו אנשים בעלי רכוש רב מגלים איזו מהות בחייהם. ניראה שהם מאושרים.
הוא מראה לנו את הבתים שבנה (ושלמה בנה בתים מאוד מפוארים. אפילו בית לאלוהים הוא בנה).
הוא לוקח אותנו לטיול בגנים ופרדסים שלו, בבריכות המים המשמשות להשקיית השדות שלו.
גם לפגישות עם כול העובדים והעבדים שלו הוא לוקח אותנו. 
ואיך לא: עדרי הצאן והבקר העצומים שלו. והזהב, והכסף ועוד ועוד. רכוש עצום וכסף לרוב, יותר מכול המדינות בעולם.
הוא אסף יותר מכל אחד אחר אי פעם בירושלים.
חכמתו הרבה סייעה לו בכך. שום דבר ממה שראו עיניו וחפץ ליבו הוא לא מנע מעצמו.
ואז, אומר קהלת, עצרתי לחשוב וגיליתי, שגם כל הרכוש העצום שצברתי, אין בו אלא הבל הבלים:
יא) וּפָנִיתִי אֲנִי, בְּכָל-מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי, וּבֶעָמָל, שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת; וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

והמסע ממשיך.
לוקח קהלת ומשווה בין החכם לכסיל.
נראה כאילו הוא מוצא שיש יתרון לחכם על הכסיל, הדומה ליתרון שיש לאור על החושך:
יג) וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת--כִּיתְרוֹן הָאוֹר, מִן הַחֹשֶׁךְ
יד) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ;

אבל מיד חוזר קהלת ומתקן – אין באמת יתרון כי בסופו של דבר, גם החכם וגם הכסיל, זה באור וזה בחושך, מגיעים לאותו מקום, הם מתים.
וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי, שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם
טו) וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי, אָז יֹתֵר; וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁגַּם זֶה הָבֶל

נעצור רגע את המסע.
האם זה הסיפור? כלומר החיים הם הבל משום שהם מסתיימים. האם לזמן הקצר בו אנו חיים אין משמעות? האם איננו יכולים לטעת בו משמעות? לפחות עבור עצמנו?

מבחינת קהלת – זה המצב. וזה מביא אותו ממש לידי יאוש:
יז) וְשָׂנֵאתִי, אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ
יח) וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי, שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: שֶׁאַנִּיחֶנּוּ, לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי
קהלת ממש שונא את החיים.
וגם הוא שונא את כל הרכוש שצבר, שהוא עתיד להשאיר אותו לבניו (ואנחנו יודעים שבנו רחבעם, שירש אותו, לא היה העפרון המחודד ביותר בקלמר. הוא זה שהביא ברוב טפשותו ויהירותו לפירוק הממלכה לישראל ויהודה).
הכול הבל.

בפרק הקודם דברתי על הכאבים שבחיים.
והינה קהלת מזכיר אותם ואומר שגם הם, הבל:
כג) כִּי כָל מָיו מַכְאֹבִים, וָכַעַס עִנְיָנוֹ--גַּם בַּלַּיְלָה, לֹא שָׁכַב לִבּוֹ; גַּם זֶה, הֶבֶל הוּא

זהו.
המסע של פרק ב` הסתיים.
אני מדמה את קהלת מתיישב על ספסל עץ בקצה הגינה. אני יושב לידו והוא אומר:
אתה מבין עופר, החיים קצרים.
הם הבל הבלים, אבל אם כבר אנחנו עושים את המסע של החיים, אני ממליץ לך להיות בצד הטוב ולשמוח במה שיש לך. זו חוכמה לא קטנה. זו אולי החוכמה בהא הידיעה.
תשאיר לחוטאים (כסילים) את ההתעסקות באיסוף רכוש ומרוץ עכברים מטורף אחרי הישגים (מיותרים).
כי אם הכול הבל הבלים, אז לפחות תהייה טוב ותהנה מהמסע. כך תגיע לסופו מאושר וקל משקל:
כו) כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו, נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה; וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס, לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים--גַּם זֶה הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ.