אתם שמחים? תתבישו! - קהלת ב' | מני גל

מאת: מני גל © Can Stock Photo / lipmic ת.פרסום: 24/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, לְכָה נָּא, אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה, וּרְאֵה בְטוֹב; וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל. לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל, וּלְשִׂמְחָה – מַה זֹּה עֹשָׂה?!

נפתח בניסיון להבין את הפשט של פסוקי קהלת: המלך מספר על ניסיונותיו לחגוג את החיים עם כל האמצעים העומדים לרשותו (ממון, שררה, תבונה), ולראות אם יוכל להתמיד בהנאה ובסיפוק. הוא משלב שתיית יין, מעשי שטות, בניית בתים, נטיעת גנים, רכישת עבדים ושפחות, ועוד ועוד. לא היה מלך שהגדיל לעשות ממנו:

וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי, מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם.

הוא היה קשוב למשאלות לבו וליצריו, וניסה להשביעם:

כֹּל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי, לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם:  לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה, כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי, וְזֶה הָיָה חֶלְקִי, מִכָּל עֲמָלִי.

ואחרי כל אלה –

וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

המסקנה בסוף כל החינגות והחגיגות (או כמו ששרת התרבות אומרת – `הקַרַחַנוֹת`) נאמרת כבר בתחילת הפרק: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל, וּלְשִׂמְחָה – מַה זֹּה עֹשָׂה?!

ולמרות שנוכח לדעת, כי יֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, הוא מגלה, כי אחרי ככלות הכל יָדַעְתִּי גַם אָנִי, שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם.   כלומר – סופיות החיים משותפת לכולם, ובכלל אלה גם לחכמים, שנהגו בתבונה כל חייהם.

המשכו של הפרק מעמיק את ההתבוננות בהבדלים הקיימים בין חיים של סכל לחיים של חכם, ובמוות המשותף לכולם, המטיל צל של חוסר משמעות או חוסר ערך לחיים הנהוגים בתבונה:

 כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם.

גם החכם, בסופו של דבר, דורות אחרי שימות, יישכח, וזכר חייו התבוניים ומעשיו הטובים יימחק.

עוד נגיע לרגע שבו קהלת חוזר בו מקביעתו הנחרצת, והוא ממליץ לנו לחיות בטוב ובשמחה. ברגע זה הוא, כאמור, בדיכאון קליני, והוא מסכם:

וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים, כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

 חז"ל הבינו בדרכם שלהם את דברי קהלת, ובמדרשים שונים הם עושים בפסוקי המגילה המעניינת הזאת מניפולציות לשימושם הם. מדרשי חז"ל, המתכתבים עם פסוקי קהלת, רוכזו באוסף הקרוי `קהלת רבה`, ואנו נכייף היום על יחסם של חז"ל לשמחה מן הסוג הלא ראוי. הפסוק ממנו חוצבים חכמינו את רעיונותיהם על מה שאנחנו קוראים היום `שמחת זקנתי` הוא:  לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל. `מהולל` – משמעו, כנראה, `מעורבב` או `משוגע`, כלומר – לא ראוי.

 לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: מַה מְּעֻרְבָּב הַשְֹּׂחוֹק  שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם שׂוֹחֲקִים בְּבָתֵּי קַרְקָסִיאוֹת וּבְבָתֵּי תֵּיאַרְטִיאוֹת שֶׁלָּהֶם. וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה: מַה טִּיבוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם לְהִכָּנֵס שָׁם?!

כבר מהמדרש הראשון אפשר להבין איזו הבחנה עושים חכמינו: יש שחוק לגיטימי, ויש שחוק, שראוי לפסול אותו בריש גלי. אנו, היהודים, חבר`ה רציניים. אנו יושבים בבתי המדרש שלנו, ולומדים תורה, ואם יוצא לנו איזה `וִיץ`, זה לשם שמים. הם, הגויים, מבזבזים את החיים שלהם על שחוק מטופש, על הנאות יצריות, שמספקים להם הקרקסים והתיאטרונים. אני נזכר באבא שמביט בתעודה שבנו מביא מביה"ס, וכולה ציונים שליליים, מלבד טוב-מאד בזמרה; והאבא רועם בקולו הנוזף: `ואחר כך יש לך עוד החוצפה לשיר?`

 דָּבָר אַחֵר, לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל, מַה מְּעֻרְבָּב הַשְֹּׂחוֹק שֶׁשָֹּׂחֲקָה מִדַּת הַדִּין עַל אַנְשֵׁי סְדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כח, ה(: אֶרֶץ מִמֶּנָהּ יֵצֵא לָחֶם וגו` מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וגו` נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וגו`, וּכְשֶׁאָמְרוּ (אנשי סדום): נְשַׁכַּח תּוֹרַת הָרֶגֶל מִבֵּינוֹתֵינוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב כח, ד) פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר, הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֵּיכֶם, אֲנִי אֲשַׁכַּח אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יט, כט(  : וַה` הִמְטִיר עַל סְדֹם. 

אנשי סדום, גם הם מועדים לביקורת קטלנית של חז"ל. את הציון השלילי שספר בראשית נתן להם במקצוע הכנסת האורחים הם פיתחו למדרש, המספר על עושרם הרב, שלא רצו לחלק עם אף אחד, ועל כן לא נתנו דריסת רגל להולכים בדרכים. הם חגגו את עושרם, ומנעו ממסתננים ומבקשי עבודה להיכנס לארצם. על כך העניש אותם אלוהים. היות שספר בראשית לא סיפק מספיק נתונים על תרבות החיים בסדום החטאה, פונים חכמינו אל הספר, שכל פסוק שבו ניתן לפירוש בשבע דרכים שונות, הלא הוא ספר איוב.

 דָּבָר אַחֵר, לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל, מַה מְּעֻרְבָּב הַשְֹּׂחוֹק שֶׁשָֹּׂחֲקָה מִדַּת הַדִּין עַל אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב! אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב רָאֲתָה אַרְבַּע שְׂמָחוֹת בְּיוֹם אֶחָד: משֶׁה, יְבָמָהּ, מֶלֶךְ. נַחְשׁוֹן, אָחִיהָ, נָשִׂיא, רֹאשׁ כָּל הַנְּשִׂיאִים. אַהֲרֹן בַּעֲלָהּ, כֹּהֵן מְלֻבָּשׁ אַבְנֵי אֵפוֹד. שְׁנֵי בָנֶיהָ, סְגָנֵי כְּהֻנָּה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לְהַקְטִיר שֶׁלֹא בִרְשׁוּת, נִשְׂרְפוּ וְנֶהֶפְכָה שִֹּׂמְחָתָהּ לְאֵבֶל, הֱוֵי אוֹמֵר: וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר  )ויקרא טז, א):  אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן וגו`. 

מכת המוות שהנחית אלוהים על בני אהרן מבקשת הסבר, ומה שמספרת התורה כנראה אינו מספיק. הם הקטירו `אש זרה` – כנראה חרגו מההנחיות המפורטות שנתן אלוהים בפקודת היום. חז"ל מוסיפם את חטא הגאווה, לכאורה, של אלישבע, אשת אהרן, שכל כך שמחה בשמחתם של משה, הגיס המכובד, של אהרן, הבעל המורם מעם, של נחשון, אחיה מעוטר הצל"ש של קריעת ים סוף, ושל שני בניה, שעלו בסולם הדרגות עליה מטאורית, שאלוהים החליט שאת השמחה הזאת אפשר להפסיק.

מדרש אחר מתייחס למילים ` לְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה`, והוא מזכיר את שמחתו של שלמה המלך, הלא הוא קהלת בן דוד, בעושרו המופלג, שמחה שהביאה לאלוהים את הסעיף:

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמוֹנָה אַמּוֹת. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: אֲפִלּוּ מִשְׁקָלוֹת שֶׁהָיוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה שֶׁל זָהָב הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר  )מלכים א י, כא): אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?! מָה עֲטָרָה זוֹ עוֹשָׂה בְּיָדְךָ? רֵד מִכִּסְאִי! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָרַד מַלְאָךְ בִּדְמוּתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה וְיָשַׁב עַל כִּסְאוֹ, וְהָיָה (שלמה) מְחַזֵּר עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וְעַל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעַל בָּתֵּי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר: אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ, וְהָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ בְּקָנֶה, וְנוֹתְנִין לְפָנָיו קְעָרָה שֶׁל גְּרִיסִין, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה וְאָמַר (קהלת ב, י):  וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי. 

זה המדרש, שהלך והתפתח ברבות לאגדת עם ארוכה ודרמטית (הרבה יותר דרמטית מההתפתחויות היומיומיות בתיק ביטן). שלמה היה כל כך עשיר, שכסף לא נחשב בעיניו (אולי רק ביטקוין...). האל, שכבר בתורה הסביר לעם מה הוא מצפה ממלך ירא שמים, אינו אוהב את שמחת החיים של המלך העשיר, והוא אומר לו: רד מכסאי! הוא שולח כפיל של שלמה, מלאך הנראה בדיוק כמותו, המנצל רגע שבו המלך אינו יושב על כסאו, והוא תופס את מקומו. בגרסה המתקדמת של האגדה – המלאך הזה קרוי אשמדאי. והנה לנו הסבר נוסף לדיכאון של שלמה. את פסוקי הנהי שלו הוא חיבר, עת היה מגורש מהמלכות, מחזר על הפתחים, וזוכה לבוז מצד כל רואיו.

מאחורי כל המדרשים המספרים לנו על שמחות לא ראויות יש, לדעתי, אג`נדה של חכמינו. השמחה היחידה הראויה היא שמחת תורה. ואנחנו, היודעים כי שמחת חיים זה מצרך זול, זמין ובהחלט ראוי, נדחה בשאט נפש את ההתחסדות הזאת, נתאפק ונמתין לדבריו של שלמה בסוף מגילת קהלת, הסותרים את דבריהם של משביתי השמחות המכובדים שלנו.