אז מתי יגיע הזמן שלי? - קהלת פרק ג'  |מני גל

מאת: מני גל ת.פרסום: 24/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. 

עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת.
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. 
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר.
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

אחד משיאיה של מגילת קהלת הוא הקטע המרגש הזה. מדוע הוא מדבר אל לבנו כל כך? מה הוא אומר לנו?

בשעות קשות בחיינו, כשאנו מתכנסים לרגל אבל על אדם היקר ללבנו, שנפטר, אנו מנסים להתחזק באמצעות הפסוקים האלה, האומרים לנו בדרך פיוטית, שאלו הם החיים, שיגיעו עוד שעות של התרוממות רוח, אבל חלק מחיינו הן השעות הקשות כמו זו, בה אנו שרויים כעת. אנו נקראים להשלים עם העובדה המבלבלת הזאת.

במילים אחרות: `כל דבר בעתו` – כאילו לכל תופעה בחיינו יש הזמן שנקבע לה – להופיע, להיוולד, וגם להיעלם ולמות. חיים של מציאות מנותקים מהאפשרות של נצחיות.

קטע זה גם נותן לנו לגיטימציה לכעוס, להילחם, להרוס, להשליך, ואפילו לשנוא. זה לא מובן מאליו, אבל גם לרגשות שליליים ואפילו לפעולות שליליות יש מקום בחיינו. כשאנו אומרים לעצמנו – `זה הרגע לכעוס ולהילחם`, אנו יודעים, שרוב הזמן אנו מתבקשים לרסן את האלימות שבתוכנו, אך ישנם מצבים, בהם אנו נקראים לגייס את כל כוחותינו ולהיות אלימים. אנו מזכירים לעצמנו, כי זה זמני, וכי יבוא היום, ונרצה ונוכל לעסוק בפעולות ריפוי ופיוס.

`עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר` - לפעמים, כדי לתפור משהו חדש אין ברירה אלא לקרוע את החוטים המקשרים אותנו לישן, החונק אותנו ומגביל את צמיחתנו. הקריעה אולי תפגע באנשים היקרים לליבנו, אולי תעורר בנו רגשות אשם, תחושות אובדן וגעגועים למוכר, אבל היא גם תאפשר לנו לפתוח דף חדש.

`עֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק`– נשמע מעט מוזר, אבל כאשר מישהו קרוב לנו נכשל בעבירה קשה, אנו מצווים משנה זהירות בחיבוקים, העלולים לתת לו את האשליה, שאנו תומכים בו בכל. אין זה אומר, שלא נציע סיוע.

`עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד` – אם אנו מודעים לחסר גדול שיש בנו, הגיעה השעה להתחיל לבקש את החסר, ולא להמתין שיגיע מאליו. אם דבר מה, שליווה אותנו כל חיינו, מתחיל להוכיח עצמו כמיותר ומזיק לנו – זה הרגע לאבד אותו, גם אם מדובר בהרגל שקשה להיפטר ממנו.

`עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא` – מעורר בי את המחשבה על אויבינו בדרום, שרק לפני כשנתיים עשינו בהם הרג רב, הרג שהיה תוצאה של המלחמה שלנו על הגנת ישובי הספר. הם עדיין לא הגיעו ל`עֵת שָׁלוֹם`, לצערנו, אבל טוב נעשה אם נגיש להם כל סיוע רפואי לו הם זקוקים. במחווה זו אנו גם מדגישים את עוצמתנו, וגם מקרבים, ולו במעט, את `עֵת הַשָּׁלוֹם`.

`עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר` - כאשר הרשת גועשת ורועשת בהתבטאויות גזעניות נוטפות שנאה, מוטב כי נמלא פינו מים, או לפחות לא ניסחף לסגנון האלים הזה של שיח. טוב גם כי נזהה מצבים בהם דיבור הוא מיותר, או אפילו מזיק. כזאת עשו שלושת רעיו של איוב, ששתקו עמו שבעה ימים לפני שפתחו פיהם. מאידך, ישנם מצבים בהם אם לא נפתח פינו, נהיה שותפים לעוול שנעשה לנגד עינינו. המתקפה הבוטה על הארגונים העוסקים בביקורת עצמית של חברתנו ומנגנוניה – מחייבת אותנו לא לשתוק, ולתמוך ללא היסוס באלה, שאם יושתקו, נראה שגם תורנו יגיע. תופעות של הון המשחית את השלטון מסכנות את עתידנו כחברה, ואין פלא, שאזרחים, המוכרים כשקטים ועדינים, הצטרפו לגלי המחאה של החודשים האחרונים.

ואסיים באזהרה מפני שימוש מניפולטיבי ב`לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם`. מאד מפתה לבוא אל מישהו, שפעולותיו אינן מוצאות חן בעינינו, ולומר זו: לא זה הזמן. כל דבר בעתו. עכשיו לא! והתירוצים זמינים בכל עת.