אַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ - קהלת ג | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר © Can Stock Photo / olivier26 ת.פרסום: 25/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בין אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לחגיגות חג העצמאות בקיבוץ אורטל, אנו עורכים טקס קצר; טקס מעבר שבמרכזו הנפת דגל הלאום אל ראש התורן. חלק מהטקס, הוא הקראת שמונת הפסוקים הראשונים בפרק ג במגילת קהלת, "שירת העתים", ובה הפסוק המתאר את היומיים הללו: עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד.

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת 
עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. 
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא 
עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. 
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק 
עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. 
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים 
עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. 
עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד 
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. 
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר 
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. 
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא 
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

שירת העתים נפתחת באמירה כללית, ואח"כ היא נפרטת לפרוטות בפסוקים הבאים, בצמדי ניגודים. המסר הכללי הוא שיש סדר, וכפי שנראה בהמשך, זהו סדר אלוהי, שאין לאדם השפעה עליו. לכל דבר יש זמן הקבוע לו כחלק מתכנית סדורה, וכך גם לכל רצון = חפץ.

גם מי שכמוני אינו מקבל את התפיסה האמונית הפטליסטית הזאת, יתקשה שלא להתפעל מן השירה היפה והחזקה הזאת, וגם מן המסר הזה, שניתן לקחת אותו למקומות אחרים, מאלה שלהם כיוון קהלת. כלומר, גם מי שנוקט גישה הומניסטית אקטיביסטית, כלומר כזו שמציבה במרכז את האדם, את חפצו ואת יכולתו להשפיע ולשנות, יכול לאמץ את השיר הזה, באינטרפטציה אחרת, על פיה יש דברים ויש רצונות המתאימים בעיתוי מסוים, בסיטואציה מסוימת, והם אינם מתאימים ואף מזיקים בזמן אחר. חכמת העיתוי אינה רק אלוהית, אלא היא בהחלט חכמה אנושית. יש להוציא את התבשיל מן האש בזמן – כשכבר יהיה מבושל וטעים דיו, אך לפני שיקדיח. וגם מי שאינו מקבל את התפיסה האמונית הפטליסטית של קהלת, ומאמין שיש לאדם שליטה על חייו – יכול לאמץ את השירה הזאת כמידת הענווה, וההבנה שלא על פיו ורצונו יישק דבר. גם בלי לקבל את המסקנות הקשות שמציג קהלת בהמשך הפרק, ניתן לראות בשירה זו את חכמת הניסיון של אדם בוגר, שמציע להרגיע את העכשוויסטים; את הזויי "משיח עכשיו" ו"שלום עכשיו" (או שלום אך שווא) שחושבים שהכל בידיהם ואין מציאות, אין רקע, אין תהליכים, אין צורך בהבשלה. יש משהו אינפנטילי בעכשוויזם; חוסר יכולת לדחות סיפוקים. תרגיעו, מציע קהלת, לאט לאט, לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

יש כאן גם מסר של טקט. שלמה יידוב שר ש"אין מילה בעברית לטקט". אבל "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם", זהו בסיס הטקט. עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. לא תמיד חייבים לחבק, לעתים החיבוק אינו במקום, אינו נכון, פוגע בטעם הטוב, מביך. יש שחיבוק הוא הטרדה. ולא תמיד נכון לומר הכל בפנים. לעתים מוטב לַחֲשׁוֹת. מה אלה אם לא א"ב של טקט, של נימוס, של תרבות?

****

בקיץ 1980 נסעה אחותה של נעמי שמר רותיק נוסבאום, עם בעלה אברם ועם הילדים לטיול בסיני. בעת צלילה בריף האלמוגים בדהב, לקה אברם בדום לב ונפטר. היה זה מוות מפתיע, של איש בריא וחזק במיטב שנותיו, בן 58 בלבד. אברם היה חקלאי ונטע סביב ביתו במושבה כנרת מטעים, פרדס וכרם.

נעמי שמר כתבה שיר ניחומים מרגש מאוד לאחותה, "על כל אלה".

עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ
עַל הַמַּר וְהַמָּתוֹק 
עַל בִּתֵּנוּ הַתִּינֹקֶת 
שְׁמֹר אֵלִי הַטּוֹב.

עַל הָאֵשׁ הַמְּבֹעֶרֶת
עַל הַמַּיִם הַזַּכִּים 
עַל הָאִישׁ הַשָּׁב הַבַּיְתָה
מִן הַמֶּרְחַקִּים.

עַל כָּל אֵלֶּה, עַל כָּל אֵלֶּה
שְׁמֹר נָא לִי אֵלִי הַטּוֹב 
עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ
עַל הַמַּר וְהַמָּתוֹק.

אַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ 
אַל תִּשְׁכַּח אֶת הַתִּקְוָה
הֲשִׁיבֵנִי וַאֲשׁוּבָה 
אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה.

שְׁמֹר אֵלִי עַל זֶה הַבַּיִת 
עַל הַגַּן – עַל הַחוֹמָה
מִיָּגוֹן, מִפַּחַד פֶּתַע 
וּמִמִּלְחָמָה.

שְׁמֹר עַל הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ לִי 
עַל הָאוֹר וְעַל הַטַּף 
עַל הַפְּרִי שֶׁלֹּא הִבְשִׁיל עוֹד 
וְשֶׁנֶּאֱסַף.

מְרַשְׁרֵשׁ אִילָן בָּרוּחַ
מֵרָחוֹק נוֹשֵׁר כּוֹכָב
מִשְׁאָלוֹת לִבִּי בַּחֹשֶׁךְ
נִרְשָׁמוֹת עַכְשָׁו.

אָנָּא, שְׁמֹר לִי עַל כָּל אֵלֶּה
וְעַל אֲהוּבֵי נַפְשִׁי
עַל הַשֶּׁקֶט, עַל הַבֶּכִי
וְעַל זֶה הַשִּׁיר.

עַל כָּל אֵלֶּה, עַל כָּל אֵלֶּה
שְׁמֹר נָא לִי אֵלִי הַטּוֹב, 
עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ
עַל הַמַּר וְהַמָּתוֹק.

את השיר כתבה נעמי שמר בעבור יוסי בנאי והוא הושר לראשונה בטלוויזיה בתכנית ערב ראש השנה תשמא.

זהו שיר אישי מאוד, לדעתי – מושפע מ"שיר משמר" של אלתרמן, והמסר שלו הוא אנטי קהלתי בעליל – מסר של יפי החיים והצורך להיאחז בהם ובטוב שבהם, גם אחרי אסון כל כך כבד. הֲשִׁיבֵנִי וַאֲשׁוּבָה, היא כתבה, כהפרטה של "השיבנו ונשובה" – מילות הנחמה המסיימות את מגילת איכה, ומציאת נחמה בקשר העמוק לאדמה – לאדמת ארץ ישראל ולנחלת המשפחה במושבה.

ובהקשר של היאחזות בחיים ושנאת המוות והיאחזות באדמה ושמירה על מטעי נחלת המשפחה, הפכה נעמי שמר את "עֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" לאַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ.

אותם ימים היו הימים שקדמו לנסיגה מסיני ולעקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה. נעמי שמר התנגדה בכל מאודה לעקירת היישובים והייתה בין הדמויות המרכזיות במאבק נגד הנסיגה והעקירה.

אולם כאשר עמיתיה למאבק אימצו את השיר ובעיקר את השורה "אַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ" כסיסמה והמנון, הדבר קומם אותה, בעיקר כיוון שהם עשו זאת ללא ידיעתה וללא הסכמתה, אולם לאחר מכן התרצתה וקיבלה זאת.

ובצדק – השיר הזה מבטא היטב את זעקתם של הנוטעים הנטועים שהיו לעקורים: אַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ!

חיים חפר כתב אף הוא שיר בתקופת הנסיגה מסיני, ובו הוא משיב לסיסמה "אַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ" באמצעות הפסוק מקהלת. השיר נקרא "עֵת" ושם אחר שלו הוא "שיר פרידה מסיני". בתי השיר הם ציטוט מרבית פסוקי שירת העתים מקהלת, עם הדגשת הפסוק "עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ", שהזמרת מיכל טל חוזרת עליו שלוש פעמים, בלחנו של דובי זלצר, ובסיום – הפסוק "עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם", שבו גם מסתיימת שירת העתים של קהלת.

בפזמון החוזר מתפייט חיים חפר בהבעת אהבה וגעגוע לסיני ובביטוי הקשר הנפשי שלו למקום. הוא כותב אל סיני בגוף שני נקבה, כאל אהובה ממנה הוא נפרד.

עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, 
עֵת עֵת, 
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ, 
עֵת עֵת, 
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, 
עֵת עֵת, 
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, 
עֵת עֵת, 
עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ, 
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא 
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם, 
עֵת עֵת, 
עֵת עֵת, 
עֵת עֵת, 
ואני פורש כנפיים מעל כל הצוקים והחולות, 
וממכאובי נופייך הריני נעלם כמו חלום. 
אבל אני נותר עדיין שם בצלקות האש והעשן, 
בחצוצרות התהילה ובתופי אשם וכך אני נפרד ממך ברעדה, 
זרה ומוזרה שלי, יפה ואבודה, יפה ומוזרה שלי כמו אגדה.

****

נעמי שמר התכתבה עם שירת העתים גם בשירים נוספים.

ב"וזוהי רק ההתחלה" היא כתבה: 
עִתִּים אָדָם שָׂמֵחַ וְעִתִּים סוֹבֵל.

וב"תפוח בדבש":
יֵשׁ עֵת לַדְּבַשׁ וְיֵשׁ עֵת לַתַּפּוּחַ
וְיֵשׁ לְכָל חֵפֶץ מוֹעֵד וּמָקוֹם
עֵת לְעֲמֹל יֵשׁ, וְעֵת לָנוּחַ
עֵת מִלְחָמָה יֵשׁ וְעֵת שָׁלוֹם.

****

ב"שירי עיר היונה", אלתרמן מציע שירת עתים חלופית לקהלת. הוא חי במציאות אחרת, אינטנסיבית, שבה האדם הוא הפועל, הוא המשפיע, הוא האחראי והוא המשנה – ויש טעם לחייו. וכמו בשירת העתים של קהלת, גם שירתו מבטאת את עצמת הניגודים.

במחזור "סִפּוּר מִלַּיְלָה", המתאר את "ליל וינגייט" – ליל ההורדה של ספינת המעפילים "אורד וינגייט", מופיע הבית הבא:

עֵת קוֹל הָמֹון וּמִצְוָתוֹ, עֵת קֶצֶב
הוֹלְכֵי בַּסָּךְ, עֵת צֶוֶת, עֵת הָרֵם
מַשָּא יַחְדָּו, עֵת עָרִיצָה, רוֹעֶצֶת, 
עֵת חֹק לַכָּל, - מִתּוֹך תּוֹכָהּ נוֹשֵׁם
כּוֹחָם הַרָךְ וְהָאֵיתָן שֶׁל עֶצֶב
וְשֶׁל בְּדִידוּת אֵין קֵצֶה וְאֵין שֵׁם.

קוֹל ההָמֹון – הרצון הקולקטיבי של האומה, הוא כקול שדי, המטיל מִצְווֹת. הדרישה: הָרֵם
מַשָּא יַחְדָּו, הגשם את המשימות הלאומיות, החלוציות, היא כצו אלוהי.

את התקופה שבה מדובר, שבה ארץ ישראל כבושה תחת שלטון זר, מכנה אלתרמן עֵת עָרִיצָה, רוֹעֶצֶת, כלומר רודנית ומכשילה.

אולם למרות שהיישוב כבוש תחת שלטון זר ואין עדין מדינה ריבונית, זו העֵת של חֹק לַכָּל – חוק וולונטרי, מצוות האומה, החוק המגייס את היחיד והרבים, שהנם בעלי עוצמה, אך העוצמה הזאת אינה כוחנות, אלא כּוֹחָם הַרָךְ וְהָאֵיתָן שֶׁל עֶצֶב וְשֶׁל בְּדִידוּת אֵין קֵצֶה. כוחהּ של האין ברירה.

****

בשירת העתים מציג קהלת עולם מסודר מאוד, מובנה מאוד במבנה אלוהי מוצק, על פי תכנית סדורה. אם כך, מה נשאר לאדם לעשות? איזו השפעה יש לו על חייו? מה התועלת ומה התכלית של מעשיו? כאן חוזר קהלת למסריו מראשית המגילה, על חוסר התוחלת של מעשי האדם ושל עמלו. ולכן, כל העיסוק של האדם במציאות הארצית, היא מעין משחק, שאלוהים נתן לאדם כדי לענות בו.

אולם כאן המסר מרוכך במקצת, ביחס למסרים בפרקים א ו-ב. אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. כלומר, מרבית בני האדם, שאין להם תבונת על כשל קהלת, אינם מבינים את המשחק שאלוהים משחק אתם, ולכן יש להם תחושת משמעות והשפעה, וזה בסדר. אלא שקהלת יודע שהכל משחק, ולכן בעבורו ובעבור אנשים חכמים המבינים את המציאות לאשורה, אין כל יִּתְרוֹן לָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל. כי מי שמבין כמותו את העולם, יודע כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם. עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ. וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. הכל צפוי, ואין הרשות נתונה. הכל נקבע מלמעלה, ונבנה כך כדי לגרום לאדם לירוא את האלוהים.

וכאן משתף אותנו קהלת במסקנה קשה מהתבוננותו במציאות. 
וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט - שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק - שָׁמָּה הָרָשַׁע.
פסוק מזעזע. הרי המשפט הוא המגן על האדם מפני השרירות והעריצות, מפני הרשע. ולפתע מתאר קהלת מציאות הפוכה – המשפט הוא מקור הרשע.

ואכן, כך הדבר במדינות שאינן דמוקרטיות, שאין בהן הפרדת רשויות, שהמשפט אינו בלתי תלוי, אלא הוא זרוע של השליט וכפוף לו. זו המציאות המולידה משפטי ראווה, משפטי רשע.

והוא מוסיף ומתאר תיאור שנשמע תרתי דסתרי: מְקוֹם הַצֶּדֶק - שָׁמָּה הָרָשַׁע. אני מפרש זאת, כרשע שנעשה בשם הצדק, כביכול. הרי כל קנאי מאמין שהוא פועל על פי צדק, אך מעשהו – רשע. כתבה צרויה להב לזכרה של צורית שלח, הילדה שנרצחה בטבח בראס בורקה:
מי שלחץ על הדק 
דם את לבו מכתים 
במלחמות לצדק 
גם ילדים מתים.

שלום חנוך הוא יוצר שאינו מרבה להתכתב עם מקורות ישראל ועם התנ"ך, אך לפחות בשני שירים הוא מביא מדברי קהלת. בשירו "א-לי-מות", הוא מצטט את הפסוקים הקשים מן הפרק שלנו: 
א-לי-מות
זאת השפה שאתה מדבר.
לא ברור לי במה אתה מתפאר.
האם אוזניך שומעות מה שפיך אומר?

כי "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט - שָׁמָּה הָרֶשַׁע" 
כי "מְקוֹם הַצֶּדֶק - שָׁמָּה הָרֶשַׁע"
כי מְקוֹם החוק שָׁמָּה הָפֶּשַׁע
החיים הם שלי – אז מה אתה עושה שם?

בפרקים הקודמים דיבר קהלת על חוסר המשמעות של החכמה, כיוון שבלאו הכי החכם והטיפש מתים בסוף. כאן הוא מרחיק לכת, ומסביר שאין האדם מותר מן הבהמה, מאותה סיבה – אלה ואלה מתים בסוף. 
כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם. כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה – אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.
איזה רעיון מקומם. שוב, כמו במסר לגבי החכמה והטיפשות, גם כאן הבעייתיות היא עצם הגישה על פיה המוות מאפיל על החיים. איזו משמעות יש לחיים אם בסוף מתים? נכון, גם האדם וגם הבהמה מתים בסוף. אך מה באשר לתקופה שבין הלידה והמוות?

צחוק עשתה השפה העברית והתרבות היהודית עם קהלת, כאשר הוציאה בחכמה דברים מהקשרם. מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה – אָיִן? אנחנו מקבלים את הפסוק כמעט בשלמותו, נוריד רק מילה אחת קטנה, רק שלוש אותיות: אָיִן. נשאר עם מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה.

מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה – לאדם יש רצון, לאדם יש תבונה, לאדם יש יכולת יצירה אדירה. קהלת מוחק את כל התרבות האנושית, את כל היצירה האנושית ומוריד את האדם לדרגת בהמה.

אבל מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אינה רק תיאור מצב, אלא אתגר – על האדם תמיד לחפש את המותר, לשאוף למעלה, לשאוף למוסר, לשאוף לצדק – צדק אמתי שאין בו רשע, לשאוף לחכמה, לידע, להצטיינות. לא להסתפק בהישרדות, באכול ושתה כבהמה.

ולא להתבהם.

אבל קהלת רואה את הדברים אחרת. 
הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד. הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר.
הוא מתייחס אך ורק לביולוגיה, לחומר. ההבדל בין האדם והבהמה, שהוא בשכל, ברגש, בתרבות, אינו אלא הבל. האדם והבהמה הם חומר, והם הולכים למקום אחד, אל הרימה והתולעה.

אלתרמן מתווכח עם קהלת, ואינו מקבל את דבריו. שתי השורות שלפני שירת העתים החלופית אותה הצגתי לעיל, הן:
לֹא מֵעָפָר לֻקַּח כָּל זֶה, מֵעֵבֶר
לַסַּף כָּל זֶה לֹא אֶל עָפָר יוּשָׁב.

 
 
 

אורי הייטנר
קהלת ג: 

בין אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לחגיגות חג העצמאות בקיבוץ אורטל, אנו עורכים טקס קצר; טקס מעבר שבמרכזו הנפת דגל הלאום אל ראש התורן. חלק מהטקס, הוא הקראת שמונת הפסוקים הראשונים בפרק ג במגילת קהלת, "שירת העתים", ובה הפסוק המתאר את היומיים הללו: עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד.

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת 
עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. 
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא 
עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. 
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק 
עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. 
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים 
עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. 
עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד 
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. 
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר 
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. 
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא 
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

שירת העתים נפתחת באמירה כללית, ואח"כ היא נפרטת לפרוטות בפסוקים הבאים, בצמדי ניגודים. המסר הכללי הוא שיש סדר, וכפי שנראה בהמשך, זהו סדר אלוהי, שאין לאדם השפעה עליו. לכל דבר יש זמן הקבוע לו כחלק מתכנית סדורה, וכך גם לכל רצון = חפץ.

גם מי שכמוני אינו מקבל את התפיסה האמונית הפטליסטית הזאת, יתקשה שלא להתפעל מן השירה היפה והחזקה הזאת, וגם מן המסר הזה, שניתן לקחת אותו למקומות אחרים, מאלה שלהם כיוון קהלת. כלומר, גם מי שנוקט גישה הומניסטית אקטיביסטית, כלומר כזו שמציבה במרכז את האדם, את חפצו ואת יכולתו להשפיע ולשנות, יכול לאמץ את השיר הזה, באינטרפטציה אחרת, על פיה יש דברים ויש רצונות המתאימים בעיתוי מסוים, בסיטואציה מסוימת, והם אינם מתאימים ואף מזיקים בזמן אחר. חכמת העיתוי אינה רק אלוהית, אלא היא בהחלט חכמה אנושית. יש להוציא את התבשיל מן האש בזמן – כשכבר יהיה מבושל וטעים דיו, אך לפני שיקדיח. וגם מי שאינו מקבל את התפיסה האמונית הפטליסטית של קהלת, ומאמין שיש לאדם שליטה על חייו – יכול לאמץ את השירה הזאת כמידת הענווה, וההבנה שלא על פיו ורצונו יישק דבר. גם בלי לקבל את המסקנות הקשות שמציג קהלת בהמשך הפרק, ניתן לראות בשירה זו את חכמת הניסיון של אדם בוגר, שמציע להרגיע את העכשוויסטים; את הזויי "משיח עכשיו" ו"שלום עכשיו" (או שלום אך שווא) שחושבים שהכל בידיהם ואין מציאות, אין רקע, אין תהליכים, אין צורך בהבשלה. יש משהו אינפנטילי בעכשוויזם; חוסר יכולת לדחות סיפוקים. תרגיעו, מציע קהלת, לאט לאט, לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

יש כאן גם מסר של טקט. שלמה יידוב שר ש"אין מילה בעברית לטקט". אבל "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם", זהו בסיס הטקט. עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. לא תמיד חייבים לחבק, לעתים החיבוק אינו במקום, אינו נכון, פוגע בטעם הטוב, מביך. יש שחיבוק הוא הטרדה. ולא תמיד נכון לומר הכל בפנים. לעתים מוטב לַחֲשׁוֹת. מה אלה אם לא א"ב של טקט, של נימוס, של תרבות?

****

בקיץ 1980 נסעה אחותה של נעמי שמר רותיק נוסבאום, עם בעלה אברם ועם הילדים לטיול בסיני. בעת צלילה בריף האלמוגים בדהב, לקה אברם בדום לב ונפטר. היה זה מוות מפתיע, של איש בריא וחזק במיטב שנותיו, בן 58 בלבד. אברם היה חקלאי ונטע סביב ביתו במושבה כנרת מטעים, פרדס וכרם.

נעמי שמר כתבה שיר ניחומים מרגש מאוד לאחותה, "על כל אלה".

עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ
עַל הַמַּר וְהַמָּתוֹק 
עַל בִּתֵּנוּ הַתִּינֹקֶת 
שְׁמֹר אֵלִי הַטּוֹב.

עַל הָאֵשׁ הַמְּבֹעֶרֶת
עַל הַמַּיִם הַזַּכִּים 
עַל הָאִישׁ הַשָּׁב הַבַּיְתָה
מִן הַמֶּרְחַקִּים.

עַל כָּל אֵלֶּה, עַל כָּל אֵלֶּה
שְׁמֹר נָא לִי אֵלִי הַטּוֹב 
עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ
עַל הַמַּר וְהַמָּתוֹק.

אַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ 
אַל תִּשְׁכַּח אֶת הַתִּקְוָה
הֲשִׁיבֵנִי וַאֲשׁוּבָה 
אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה.

שְׁמֹר אֵלִי עַל זֶה הַבַּיִת 
עַל הַגַּן – עַל הַחוֹמָה
מִיָּגוֹן, מִפַּחַד פֶּתַע 
וּמִמִּלְחָמָה.

שְׁמֹר עַל הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ לִי 
עַל הָאוֹר וְעַל הַטַּף 
עַל הַפְּרִי שֶׁלֹּא הִבְשִׁיל עוֹד 
וְשֶׁנֶּאֱסַף.

מְרַשְׁרֵשׁ אִילָן בָּרוּחַ
מֵרָחוֹק נוֹשֵׁר כּוֹכָב
מִשְׁאָלוֹת לִבִּי בַּחֹשֶׁךְ
נִרְשָׁמוֹת עַכְשָׁו.

אָנָּא, שְׁמֹר לִי עַל כָּל אֵלֶּה
וְעַל אֲהוּבֵי נַפְשִׁי
עַל הַשֶּׁקֶט, עַל הַבֶּכִי
וְעַל זֶה הַשִּׁיר.

עַל כָּל אֵלֶּה, עַל כָּל אֵלֶּה
שְׁמֹר נָא לִי אֵלִי הַטּוֹב, 
עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ
עַל הַמַּר וְהַמָּתוֹק.

את השיר כתבה נעמי שמר בעבור יוסי בנאי והוא הושר לראשונה בטלוויזיה בתכנית ערב ראש השנה תשמא.

זהו שיר אישי מאוד, לדעתי – מושפע מ"שיר משמר" של אלתרמן, והמסר שלו הוא אנטי קהלתי בעליל – מסר של יפי החיים והצורך להיאחז בהם ובטוב שבהם, גם אחרי אסון כל כך כבד. הֲשִׁיבֵנִי וַאֲשׁוּבָה, היא כתבה, כהפרטה של "השיבנו ונשובה" – מילות הנחמה המסיימות את מגילת איכה, ומציאת נחמה בקשר העמוק לאדמה – לאדמת ארץ ישראל ולנחלת המשפחה במושבה.

ובהקשר של היאחזות בחיים ושנאת המוות והיאחזות באדמה ושמירה על מטעי נחלת המשפחה, הפכה נעמי שמר את "עֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" לאַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ.

אותם ימים היו הימים שקדמו לנסיגה מסיני ולעקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה. נעמי שמר התנגדה בכל מאודה לעקירת היישובים והייתה בין הדמויות המרכזיות במאבק נגד הנסיגה והעקירה.

אולם כאשר עמיתיה למאבק אימצו את השיר ובעיקר את השורה "אַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ" כסיסמה והמנון, הדבר קומם אותה, בעיקר כיוון שהם עשו זאת ללא ידיעתה וללא הסכמתה, אולם לאחר מכן התרצתה וקיבלה זאת.

ובצדק – השיר הזה מבטא היטב את זעקתם של הנוטעים הנטועים שהיו לעקורים: אַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ!

חיים חפר כתב אף הוא שיר בתקופת הנסיגה מסיני, ובו הוא משיב לסיסמה "אַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ" באמצעות הפסוק מקהלת. השיר נקרא "עֵת" ושם אחר שלו הוא "שיר פרידה מסיני". בתי השיר הם ציטוט מרבית פסוקי שירת העתים מקהלת, עם הדגשת הפסוק "עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ", שהזמרת מיכל טל חוזרת עליו שלוש פעמים, בלחנו של דובי זלצר, ובסיום – הפסוק "עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם", שבו גם מסתיימת שירת העתים של קהלת.

בפזמון החוזר מתפייט חיים חפר בהבעת אהבה וגעגוע לסיני ובביטוי הקשר הנפשי שלו למקום. הוא כותב אל סיני בגוף שני נקבה, כאל אהובה ממנה הוא נפרד.

עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, 
עֵת עֵת, 
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ, 
עֵת עֵת, 
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, 
עֵת עֵת, 
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, 
עֵת עֵת, 
עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ, 
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא 
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם, 
עֵת עֵת, 
עֵת עֵת, 
עֵת עֵת, 
ואני פורש כנפיים מעל כל הצוקים והחולות, 
וממכאובי נופייך הריני נעלם כמו חלום. 
אבל אני נותר עדיין שם בצלקות האש והעשן, 
בחצוצרות התהילה ובתופי אשם וכך אני נפרד ממך ברעדה, 
זרה ומוזרה שלי, יפה ואבודה, יפה ומוזרה שלי כמו אגדה.

****

נעמי שמר התכתבה עם שירת העתים גם בשירים נוספים.

ב"וזוהי רק ההתחלה" היא כתבה: 
עִתִּים אָדָם שָׂמֵחַ וְעִתִּים סוֹבֵל.

וב"תפוח בדבש":
יֵשׁ עֵת לַדְּבַשׁ וְיֵשׁ עֵת לַתַּפּוּחַ
וְיֵשׁ לְכָל חֵפֶץ מוֹעֵד וּמָקוֹם
עֵת לְעֲמֹל יֵשׁ, וְעֵת לָנוּחַ
עֵת מִלְחָמָה יֵשׁ וְעֵת שָׁלוֹם.

****

ב"שירי עיר היונה", אלתרמן מציע שירת עתים חלופית לקהלת. הוא חי במציאות אחרת, אינטנסיבית, שבה האדם הוא הפועל, הוא המשפיע, הוא האחראי והוא המשנה – ויש טעם לחייו. וכמו בשירת העתים של קהלת, גם שירתו מבטאת את עצמת הניגודים.

במחזור "סִפּוּר מִלַּיְלָה", המתאר את "ליל וינגייט" – ליל ההורדה של ספינת המעפילים "אורד וינגייט", מופיע הבית הבא:

עֵת קוֹל הָמֹון וּמִצְוָתוֹ, עֵת קֶצֶב
הוֹלְכֵי בַּסָּךְ, עֵת צֶוֶת, עֵת הָרֵם
מַשָּא יַחְדָּו, עֵת עָרִיצָה, רוֹעֶצֶת, 
עֵת חֹק לַכָּל, - מִתּוֹך תּוֹכָהּ נוֹשֵׁם
כּוֹחָם הַרָךְ וְהָאֵיתָן שֶׁל עֶצֶב
וְשֶׁל בְּדִידוּת אֵין קֵצֶה וְאֵין שֵׁם.

קוֹל ההָמֹון – הרצון הקולקטיבי של האומה, הוא כקול שדי, המטיל מִצְווֹת. הדרישה: הָרֵם
מַשָּא יַחְדָּו, הגשם את המשימות הלאומיות, החלוציות, היא כצו אלוהי.

את התקופה שבה מדובר, שבה ארץ ישראל כבושה תחת שלטון זר, מכנה אלתרמן עֵת עָרִיצָה, רוֹעֶצֶת, כלומר רודנית ומכשילה.

אולם למרות שהיישוב כבוש תחת שלטון זר ואין עדין מדינה ריבונית, זו העֵת של חֹק לַכָּל – חוק וולונטרי, מצוות האומה, החוק המגייס את היחיד והרבים, שהנם בעלי עוצמה, אך העוצמה הזאת אינה כוחנות, אלא כּוֹחָם הַרָךְ וְהָאֵיתָן שֶׁל עֶצֶב וְשֶׁל בְּדִידוּת אֵין קֵצֶה. כוחהּ של האין ברירה.

****

בשירת העתים מציג קהלת עולם מסודר מאוד, מובנה מאוד במבנה אלוהי מוצק, על פי תכנית סדורה. אם כך, מה נשאר לאדם לעשות? איזו השפעה יש לו על חייו? מה התועלת ומה התכלית של מעשיו? כאן חוזר קהלת למסריו מראשית המגילה, על חוסר התוחלת של מעשי האדם ושל עמלו. ולכן, כל העיסוק של האדם במציאות הארצית, היא מעין משחק, שאלוהים נתן לאדם כדי לענות בו.

אולם כאן המסר מרוכך במקצת, ביחס למסרים בפרקים א ו-ב. אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. כלומר, מרבית בני האדם, שאין להם תבונת על כשל קהלת, אינם מבינים את המשחק שאלוהים משחק אתם, ולכן יש להם תחושת משמעות והשפעה, וזה בסדר. אלא שקהלת יודע שהכל משחק, ולכן בעבורו ובעבור אנשים חכמים המבינים את המציאות לאשורה, אין כל יִּתְרוֹן לָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל. כי מי שמבין כמותו את העולם, יודע כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם. עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ. וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. הכל צפוי, ואין הרשות נתונה. הכל נקבע מלמעלה, ונבנה כך כדי לגרום לאדם לירוא את האלוהים.

וכאן משתף אותנו קהלת במסקנה קשה מהתבוננותו במציאות. 
וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט - שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק - שָׁמָּה הָרָשַׁע.
פסוק מזעזע. הרי המשפט הוא המגן על האדם מפני השרירות והעריצות, מפני הרשע. ולפתע מתאר קהלת מציאות הפוכה – המשפט הוא מקור הרשע.

ואכן, כך הדבר במדינות שאינן דמוקרטיות, שאין בהן הפרדת רשויות, שהמשפט אינו בלתי תלוי, אלא הוא זרוע של השליט וכפוף לו. זו המציאות המולידה משפטי ראווה, משפטי רשע.

והוא מוסיף ומתאר תיאור שנשמע תרתי דסתרי: מְקוֹם הַצֶּדֶק - שָׁמָּה הָרָשַׁע. אני מפרש זאת, כרשע שנעשה בשם הצדק, כביכול. הרי כל קנאי מאמין שהוא פועל על פי צדק, אך מעשהו – רשע. כתבה צרויה להב לזכרה של צורית שלח, הילדה שנרצחה בטבח בראס בורקה:
מי שלחץ על הדק 
דם את לבו מכתים 
במלחמות לצדק 
גם ילדים מתים.

שלום חנוך הוא יוצר שאינו מרבה להתכתב עם מקורות ישראל ועם התנ"ך, אך לפחות בשני שירים הוא מביא מדברי קהלת. בשירו "א-לי-מות", הוא מצטט את הפסוקים הקשים מן הפרק שלנו: 
א-לי-מות
זאת השפה שאתה מדבר.
לא ברור לי במה אתה מתפאר.
האם אוזניך שומעות מה שפיך אומר?

כי "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט - שָׁמָּה הָרֶשַׁע" 
כי "מְקוֹם הַצֶּדֶק - שָׁמָּה הָרֶשַׁע"
כי מְקוֹם החוק שָׁמָּה הָפֶּשַׁע
החיים הם שלי – אז מה אתה עושה שם?

בפרקים הקודמים דיבר קהלת על חוסר המשמעות של החכמה, כיוון שבלאו הכי החכם והטיפש מתים בסוף. כאן הוא מרחיק לכת, ומסביר שאין האדם מותר מן הבהמה, מאותה סיבה – אלה ואלה מתים בסוף. 
כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם. כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה – אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.
איזה רעיון מקומם. שוב, כמו במסר לגבי החכמה והטיפשות, גם כאן הבעייתיות היא עצם הגישה על פיה המוות מאפיל על החיים. איזו משמעות יש לחיים אם בסוף מתים? נכון, גם האדם וגם הבהמה מתים בסוף. אך מה באשר לתקופה שבין הלידה והמוות?

צחוק עשתה השפה העברית והתרבות היהודית עם קהלת, כאשר הוציאה בחכמה דברים מהקשרם. מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה – אָיִן? אנחנו מקבלים את הפסוק כמעט בשלמותו, נוריד רק מילה אחת קטנה, רק שלוש אותיות: אָיִן. נשאר עם מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה.

מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה – לאדם יש רצון, לאדם יש תבונה, לאדם יש יכולת יצירה אדירה. קהלת מוחק את כל התרבות האנושית, את כל היצירה האנושית ומוריד את האדם לדרגת בהמה.

אבל מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אינה רק תיאור מצב, אלא אתגר – על האדם תמיד לחפש את המותר, לשאוף למעלה, לשאוף למוסר, לשאוף לצדק – צדק אמתי שאין בו רשע, לשאוף לחכמה, לידע, להצטיינות. לא להסתפק בהישרדות, באכול ושתה כבהמה.

ולא להתבהם.

אבל קהלת רואה את הדברים אחרת. 
הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד. הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר.
הוא מתייחס אך ורק לביולוגיה, לחומר. ההבדל בין האדם והבהמה, שהוא בשכל, ברגש, בתרבות, אינו אלא הבל. האדם והבהמה הם חומר, והם הולכים למקום אחד, אל הרימה והתולעה.

אלתרמן מתווכח עם קהלת, ואינו מקבל את דבריו. שתי השורות שלפני שירת העתים החלופית אותה הצגתי לעיל, הן:
לֹא מֵעָפָר לֻקַּח כָּל זֶה, מֵעֵבֶר
לַסַּף כָּל זֶה לֹא אֶל עָפָר יוּשָׁב.