טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ - קהלת ו' |אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר , התמונה PIXABAY ת.פרסום: 30/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק ו הוא פרק עם מסר איום ונורא. המסר שאותו קראנו גם בפרקים הקודמים, אך בהקצנה.

המסר הוא חוסר הטעם בחיים. ואיך הוא מקצין אותו?

קהלת מתאר סיטואציה דמיונית, שבה אדם קיבל את מה שנחשב כמשאת נפש, ללא הגבלה. אריכות ימים? אלף שנים. ילדים? מאה ילדים. עושר, נכסים, כבוד, חכמה.

ומה התוצאה?

זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא.

ומה המסקנה? מוטב להיות נפל, כלומר לא להיוולד, וכך לחסוך את הסבל ועגמת הנפש. 
טוֹב מִמֶּנּוּ (מן האיש שזכה באריכות ימים, ילדים רבים, כסף, כבוד וכחמה) הַנָּפֶל. כִּי בַהֶבֶל בָּא וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה. גַּם שֶׁמֶשׁ לֹא רָאָה, וְלֹא יָדָע נַחַת לָזֶה מִזֶּה. כלומר, כיוון שהנפל לא ידע את הרוע, לא ראה המציאות העגומה, לא ידע את הסבל – יש יותר נחת לָזֶה (לנפל) מִזֶּה (לאיש החי שהגשים את הפנטזיה האולטימטיבית).

כי מהם חיי אדם? כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים, מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ, וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל. אֲשֶׁר מִי יַגִּיד לָאָדָם מַה יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ? כל חיי אדם חסרי משמעות וממשות כהבל וחולפים כצל אז מה הטעם? מה?! מה שהאדם משאיר אחריו?! חחחח. למה מי יגיד לבנאדם מה יהיה אחריו. הרי הכל הבל!

כבר אמרתי שקהלת אינו הספר שלי?

ומה בכל זאת אני אוהב בו? קהלת מעלה לעתים רעיון יפה, כדי להוכיח שהוא הבל. כמו למשל: מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה. ומיד הוא מבהיר – אָיִן. אבל הוא הוריש לנו את מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה.

וכך גם בפרק שלנו. טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ, כלומר טובה המציאות הממשית על פני הפנטזיה. זו אמירה חכמה ויפה בפני עצמה. אין היא אומר לאדם לא לשאוף ולא לחלום, אבל היא אומרת לו לחפש את הטוב בחיים האמתיים, במציאות, לא להיות מנותק מן המציאות ולהחליף אותה בפנטזיה. האמירה הזאת, עשויה להיות התשובה לפנטזיה על אודות האיש שחי אלף שנים, עם מאה ילדים וכו`. הסתפק במועט, מצה את הטוב והיפה בחיים הממשיים. ומה אומר על כך קהלת? גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. איך לא?

אבל הוא לפחות העניק לנו פתגם נאה.