טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב - קהלת ז | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, uploaded by TravellerS on 2016-07-06 canstockphoto ת.פרסום: 31/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

המסרים של פרק ז מורכבים הרבה יותר מהמסר המרכזי של קהלת, על פיו "הכל הבל". אם הכל הבל, אין דבר שאינו הבל, שהנו בעל ערך ומשמעות. ולפתע, בפרק זה, באמצעות השוואה בין דברים שונים בחיים, יוצר קהלת היררכיה: א` טוב מב`. זה כבר שינוי מרענן. ומהם הדברים הטובים במשוואות הללו? דברים הקשורים לחיים בעלי משמעות וערך, להבדיל מהמסרים המרכזיים במגילה. ואם בעבר כתב קהלת שאין כל יתרון לחכמה על הסכלות, בפרק זה הוא דווקא מדבר בשבח החכמה. ואם בעבר הוא כתב שאין משמעות לחיים כי תמיד סופם מוות, כאן הוא מדבר על משמעותם של החיים בפני עצמם, עד בוא המוות.

טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב. פסוק שהתאזרח בשפה העברית, בשל האמת שבו. שמו הטוב של אדם חשוב יותר מנכסיו החומריים. לכן, מוטב שימנע מלזהם את שמו בחוסר יושר, בדרכו להישגים חומריים.

את החומר מסמל קהלת באמצעות השמן הטוב, כלומר הבושם, השמן הריחני. הריח שלו הוא בר חלוף בעוד השם הטוב ילך עמו הלאה, וגם אחרי מותו. ריח השמן משפיע על הסביבה הקרובה, אך השם הטוב משפיע למרחקים.

וְיוֹם הַמָּוֶת - מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. למה יום המוות טוב יותר מיום היוולדו של האדם? ניתן לפרש את מחצית הפסוק בשני אופנים. האחד, הוא ברוח דבריו של קהלת, על כך שהמוות טוב מהחיים והטוב מכל הוא לא להיוולד כלל. אם כך, אך טבעי שיוֹם הַמָּוֶת טוב בעיניו מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ.

אפשרות שניה, היא לפרש זאת בהקשר של הפסקה הנוכחית, ובעיקר של הפסוק השלם. בתור חלקו השני של פסוק, המחובר בו"ו החיבור לטוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, יש לחפש הקשר קונסיסטנטי למחצית הראשונה של הפסוק. כלומר, לשבחי שמו הטוב של אדם. בְּיוֹם הַמָּוֶת, האדם צבר מעשים ויצר שם. וכך, יום מותו, הוא היום שבו סיים לבנות את שמו הטוב, בעוד בְּיּוֹם הִוָּלְדוֹ הוא עדין ריק משם טוב וממעשים.

כך או כך, ניכרת כאן רוחו הפסימית של קהלת, כיוון שגם על פי הפירוש השני, ניתן להגיע למסקנה הפוכה, לפיה יום היוולדו טוב יותר, כי עומדות בפניו כל האפשרויות לעשות את הדברים שיעשו טוב לעצמו, לזולת ולעולם ולזכות בעטיים בשם טוב.

טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ.
גם את הפסוק הזה ניתן לקחת לשני כיוונים שונים. האחד הוא המלנכוליות, הדכאוניות של קהלת. רק אדם כזה יעדיף לבלות בבית אבלים על פני מסיבה שמחה.

אולם חלקו האחרון של הפסוק, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, מזמן לנו פרשנות חלופית לרישא של הפסוק. זו העדפת כובד הראש על פני קלות הדעת. הבילוי בבית המשתה הוא הנאה רגעית, אך המוות ואווירת הסוף, גורמים לאדם לעשות את חשבון נפשם, לבחון את עצמם לתקן את עצמם.

זו הרוח גם של הפסוק הבא: טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק, כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב. המשחק הזה בין הרוע והטוב, הפנים הרעות, הכועסות, עשויות להיטיב את הלב. מדובר כאן ביתרון של הביקורת הרצינית, על פני הסחבקיות. מן השחוק, אומר קהלת, אנו יכולים ליהנות לרגע, אבל לא להפיק תועלת אמתית, במובן של תיקון דרכנו. לעומת זאת, עמידה בביקורת, גם נוקבת, גם כועסת, גם כזו שנאמרת בפנים רעות, עשויה לגרום לנו להתייחס אליה ברצינות, לתקן את דרכנו ולהפוך את לבנו לטוב יותר.

את המסר הזה לוקח קהלת לאבחנה בין חכמה וטיפשות, והפעם, בניגוד לפרקים הקודמים, לשבח החכמה.

לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה. אחרי שקהלת הסביר למה טוב בבית אבל יותר מאשר בבית שמחה, הוא נותן סימנים באנשים שזו גישתם. אלה הם החכמים. החכמים הם האנשים הרוצים לבחון את עצמם, את דרכם, את חייהם. לכן, הם יעדיפו ללכת למקום היוצר במהותו את התנאים למחשבות הללו. לעומת זאת, הכסילים הם קלי דעת, ולכן הם יעדיפו ללכת לבית שמחה, כדי ליהנות מן הרגע.

טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים. כאן מתרגם קהלת את דבריו בזכות הכעס ורוע הפנים, לסוגיית יתרון החכמה. אדם הרוצה ללמוד לקח כדי להפוך את חייו לנכונים יותר, למשמעותיים יותר, יעדיף לקבל ביקורת ואף גערה מאדם חכם וללמוד ממנה, מאשר ליהנות אפילו משיר יפה, שיש בו הנאה, אם אין בו חכמה. אין טעם, טוען קהלת, להשחית את זמננו על שירים רדודים.

כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר, כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל, וְגַם זֶה הָבֶל. את דברי הבדחנות והתפלות של הטמבל, משווה קהלת לפצפוצי הסירה הקוצנית המבעירה את האש תחת הסיר – קצרה, חולפת כהבל.

כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה. כאן קהלת מסייג את דבריו בזכות החכמה. בכל זאת הוא קהלת. החכמה, אומר קהלת, אינה מחסנת את האדם מפני שחיתות ועוול. יש לחכם כלים להבין את משמעות המעשים, הוא יודע להבחין בין טוב ורע, אבל אין הוא גובר על יצרו, וכך הוא מאבד את שיקול דעתו. חכמתו היא מתנה, אך היא מתמסמסת מול פיתויי השחיתות.

טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ. קהלת קורא לשיקול דעת, לבחינה יסודית ולסבלנות. לא לבחון את המציאות על פי הרושם הראשוני, אלא במבחן התוצאה ארוכת הטווח, במבחן ההתמדה.

טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ. קהלת מעמיד זה מול זה את האדם הסבלן והסובלן ואת הגאוותן. הגאוותן הוא יהיר ולכן הוא חושב שאינו צריך ללמוד, אינו צריך להעמיק, אינו צריך להמתין לתוצאות. ולכן, ארך הרוח עדיף עליו.

אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ. הקלטה של התפרצות זעם שהסעירה את הציבור הישראלי בימים האחרונים, מפרשת מניה וביה את הפסוק. אדם שאינו שולט בעצמו, בכעסו, אינו מסוגל לבלום את עצמו – נשמע ככסיל. ואולי הוא באמת כסיל.

אַל תֹּאמַר: מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה, כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה. קהלת לועג לנוסטלגיה מזויפת ומציג אותה כבריחה מן המציאות. במקום לספר כמה טוב היה פעם, וכמה שמח היה לפני שנולדת, תתמקד במציאות שבה אתה חי, כדי לשפרה ולתקנה.

טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה. לא חייבים להיות קהלת, כדי לחשוד שעדיף להיות חכם, עשיר ויפה על פני טיפש, עני ומכוער. בניגוד לפסוקים הקודמים, קהלת אינו מעמת בין חלופות, ואינו אומר האם החכמה עדיפה על הנחלה או להיפך.

חז"ל דרשו את הפסוק בצורה אחרת. רב ששת הצטיין בידענות ובקיאות ושיטת הלימוד שהנהיג הייתה ברוח זו, נטולת פלפול ודרשנות יצירתית. אמר עליו רמי בר חמא, בלשונו של קהלת: טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה. הנחלה היא מה שנחלנו, הידע והמורשת שקיבלנו מקודמנו. היא חשובה, אין לוותר עליה, אי אפשר להתקדם בלעדיה. אבל אין להיתקע בה ולא להסתפק בה. לצד הנחלה יש מקום לחכמה, לכישרון לחדש דברים בתורה.

רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ?
זהו מסר שמרני – קהלתי, השולל את היומרה לתיקון עולם. העולם הוא מעשה אלוהים, ולכן גם אם יש דברים שנראים בעיניים האנושיות המוגבלות כעיוות, יש לקבל אותם, כי מי יוכל לתקנם?

פשט הפסוק עלול לעודד פסיביות ובריחה מאחריות חברתית וסביבתית. אולם בקהלת רבא, חז"ל פירשו אותו באופן המעניק לאדם אחריות גדולה.

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".

המדרש הזה מעורר תמיהה אמונית. מה פתאום אין מי שיתקן אחריך? שמא בורא עולם אינו יכול לתקן? אלא שהמדרש בא לעודד את האדם לשמור על העולם, לשמור על הסביבה, לשמור על החברה, כי אם לא ייקח אחריות, הוא יקלקל את העולם, ואם הוא יקלקל את העולם, הקלקול יהיה בלתי הפיך.

יש במדרש מרוח קהלת, בכך שאת המקולקל אי אפשר לתקן, אך המסקנה שלו, היא לשמור על העולם ולא יקלקלו.

אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה. למה לא, בעצם? הרי אם הצדק, הצדקה, הצדיקות הם חיוביים, מן הראוי להרבות בהם.

לדעתי הוא התכוון לומר, בלשוננו, אל תהי צדקן הרבה. צדקנות אינה צדיקות, אלא יוהרה של צדיק בעיניי עצמו, שמתוך אותה יוהרה, הוא מציב בפני זולתו סרגל עקום, של צדיקות מזויפת ושקרית. מין גדעון לוי כזה.

וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר. התחכמות אינה חכמה. ההתחכמות לעומת החכמה, היא כמו הצדקנות לעומת הצדק, כמו ההתחסדות לעומת החסד. אל תהיה חכמולוג.

טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ. זאת חכמת הגם וגם, חכמת שביל הזהב, חכמת הדרך השלישית. בימים אלה, של שיח דיכוטומי, שחור לבן, יש להעדיף את ה"גם וגם" על פני ה"או-או". או שאתה תומך בדברי הבלע של יהונתן גפן שהשווה את נערת הפוסטר של הטרור לאנה פרנק ומתנגד לרעיון העוועים של חרם על יצירתו של גפן ומגנה את הדורסנות של ליברמן, או שאתה מגנה את דברי גפן, תומך בחרם ומצדיק את ליברמן. גישת שביל הזהב, השוללת את ההקצנה, מוקיעה את דברי הבלע של גפן, שוללת מכל וכל את החרמתו וכל חרם תרבותי ומגנה את התגובה של ליברמן, כמעט ואינה נשמעת. מורכבות? לא בבית ספרנו. המסר של קהלת, לעומת זאת, הוא חכמת הגם וגם.

במקום או לימוד תורה או שירות בצה"ל, אומר קהלת: טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ.

יורם טהר לב, שבשבוע שעבר הגיע לגבורות, התפרע עם הפסוק הזה בשירו "אישה חסודה הייתה":

אישה חסידה לי היתה בחיי 
אשמור לה את חסד נעוריי 
זו היא שלמדתני באופל חדרה 
פרק לפרק את כל התורה.

פסוק שלמדתני בלילה ראשון: 
חיים ומוות ביד הלשון. 
בלילה שני לא אשכח, ידידי 
מה רבו, מה רבו חסדי כל שדי.

(ותלמדני את חוק התנ"ך: 
אֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ).

בלילה שלישי אותה צדיקה 
כמעט וגרמה לי מיטת נשיקה 
ותכף למדתני בדרך קצרה 
איזהו גיבור הכובש את יצרה.

(אז טרם הבחנתי בין שמאל לימין 
אך היא בלחישה הדריכתני: 
יגעת ומצאת - תאמין!)

ואז מידי לילה חמדנו לצון 
דבר לא עמד אז בפני הרצון 
למדנו כל פרק, כל תג ופסוק 
חזרנו על כל סימני הפישוק.

(היא היתה אחת מ - ל"ו 
כשהתחילה ללמד - סגרה היא את הוו.)

ביום שנפרדנו נשאר לי כאב.

אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. כשקהלת מבהיר לנו שאין אדם שהוא כליל הטוב, מעולם לא חטא ולעולם לא יחטא, הוא בעיקר מזהיר אותנו מפני מי שמציג את עצמו כמי שמעולם לא חטא. צדקנות, כבר אמרנו?

וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ. אֲסוּרִים יָדֶיהָ. טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, יִמָּלֵט מִמֶּנָּה, וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ.
הפסוק המקומם בפרק, פסוק מיזוגיני. כששלמה המלך כתב את משלי, הוא כתב: "מָצָא אִשָּׁה - מָצָא טוֹב". ולפתע, בזקנתו, הוא מוצא אותה מַר מִמָּוֶת.

אני בגיל משלי ומזדהה עם הפסוק של משלי, ומאמין ובטוח שכך אראה את הדברים גם בגיל קהלת.

יש כאן מסר מיזוגיני מובהק, שנאה לאישה. ויתכן שזה חלק מן המסר הקהלתי, המוצא רע בכל הטוב – בחכמה, באריכות ימים, בילדים, בהישגיות, בנכסים וכו`. וגם בזוגיות ובאישה.

הגישה האפולוגטית מציגה את הפסוק הזה כמכוון רק לסוג מסוים של נשים, נשים פתייניות. ומה באשר לגברים פתיינים? לא חורא גנב אלא עכברא, ומוטב שהגבר ירסן את יצרו, ולא יאשים את האישה בכך שהיא פתתה אותו.

*****

מיכל ומיכאל מייצגים ב"שירי עיר היונה" של אלתרמן את דור תש"ח, הנוער החולם והלוחם שצמח בא"י, והיה מגש הכסף שעליו נתנה מדינת היהודים. ב""מגש הכסף" הוא כתב "ואין אות אם חיים הם או אם ירויים", וכך גם הדו-שיח בין מיכל ומיכאל הוא בין גיבורים שלא ברור אם הם נהרגו או חיים עדין. מיכאל, שבעצמו הדבר לא ברור לו, תמה היכן מיכל, כלומר האם היא חיה, אך במשתמע, לא ברור לו אם הוא חי, או האם יחיה כאשר שאלתו תגיע למיכל. והוא משתמש במילות קהלת על בית האבל ובית המשתה, ובמקרה זה – בית החתן. כלומר, האם את בביתי, מנחמת את משפחתי השכולה, או כבר שמחה בשמחת החתן החדש שמצאת תחתיי.

מִיכַל, אַיֵּךְ? אַיֵּה נָוֶה לָךְ לְמִשְׁכָּן?
מִיכַל, אַךְ זֹאת הַגִּידִי וְאִמּוֹג כָּאֵפֶר:
הַאִם בְּבֵית אָבֵל אַתְּ אוֹ בְּבֵית חָתָן?
וּמָה קּוֹלֵך רוֹנֵן כְּשִׁיר עַל פִּי הַנֵּבֶל?

תשובתה של מִיכַל ריאלית ושמה קץ לספקות.

הָהּ, מִיכָאֵל, נָוֶה שׁוֹקֵט לִי לְמִשְׁכָּן.
לֹא בֵּית אָבֵל אֲנִי וְלֹא חַדְרֵי חָתָן.
וּכְמוֹ עַל פִּי הַנֵּבֶל נִשְׁמָתִי רוֹנֶנֶת,
כִּי בְּצִדְּךָ אֲנִי בֵּין רְגָבִים שׁוֹכֶנֶת.