טוֹב יוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ?- קהלת ז' | מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY ת.פרסום: 31/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 

טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ. 
קהלת כבר אמר בדרכים שונות כי סופיות החיים מטילה צל כבד על החיפוש אחר טעם החיים. מה טעם לחיים, אם כל מה שעמלנו במרוצת חיינו נמחק כלא היה ברגע מותנו? ברגעים אחרים, כשהיה במצב רוח שונה, המליץ לנו קהלת ליהנות מהחיים ולמצות את חוויית ההווה בלי להעסיק את מוחנו בדאגות לעתיד.
וכעת הוא יוצא בהצהרה מייאשת לכאורה, כי טוב יום המוות מיום הלידה, משמע – אין לקראת מה לצפות עם לידת התינוק, המוות כבר מחכה בסוף הדרך, ועדיף לא לחיות באשליות. הוא אף ממליץ לבלות את החיים בתודעה מתמדת של המוות, במקום ליהנות מאוכל ומשתיה טובים – המלצה הפוכה לזו של הפרקים הקודמים (הִנֵּה אֲשֶׁר רָאִיתִי אָנִי טוֹב אֲשֶׁר יָפֶה לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי חַיָּו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים, כִּי הוּא חֶלְקוֹ).
איך מיישבים את הפרדוקס הזה? האם מדובר באוסף דברים של אנשים שונים, או שמא מייצג ספר קהלת את תנודות רוחו של אדם זקן, שעקביות אינה אחת מתכונותיו הבולטות? אני רוצה לנסות ליישב את הסתירות באמצעות דבריו של מונטיין, פילוסוף צרפתי בן המאה ה-16. מונטיין כתב הרבה על מקומה של תודעת המוות בחייו של אדם נאור. הנה מבחר ציטוטים מהמסות שלו:

"הבה נלמד לפגוש את המוות ביד חזקה ולהילחם בו. הבה נסיר ממנו את זרותו, נדע אותו ונתרגל אליו."
"הואיל ואין אנו יודעים היכן המוות מחכה לנו, בכל מקום הבה נחכה לו אנו."
"אין כל רע בחייו של אדם המבין נכונה כי שלילת החיים אינה רעה כשלעצמה."
"אם המוות יפחידנו, יהיה זה מקור של צער ממושך אשר לא ניתן להסירו, ואין מקום שממנו לא יוכל לבוא עלינו."
"המוות הוא היעד של מרוצת חיינו והתוצאה ההכרחית של קיומנו."
"צעירים וזקנים עוזבים את החיים באותם תנאים."
"בקדחת ובשמחה, בקרב ובמנוחה, בביתנו ועל הים, המוות נמצא קרוב אלינו במידה שווה."
"בכל שעה הכנתי את עצמי, והופעתו של המוות דבר לא תחדש לי."
"בכל שעה הכנתי את עצמי, והופעתו של המוות דבר לא תחדש לי."
"עשיתי לי הרגל לחוות את המוות באופן תמידי."
"העבודה התמידית של חיינו היא לבנות את מותנו."
"פנה מקום לאחרים כמו שאחרים פינו אותו לך."
"מי יכול להתלונן שעליו להיות במקום שבו נמצאים כולם?"
"האם חשבת שלא תגיע לעולם למקום שללא הפסק הלכת אליו?"
"כל הימים הולכים אל המוות וביום האחרון מגיעים אליו."
מה שמונטיין מציע לנו הוא להתרחק מאשליות, ולזכור כל העת שכולנו נגיע לשם ביום מן הימים. הוא אינו אומר שהמוות טוב מהחיים. הוא אינו אומר שהחיים חסרי טעם משום שהם סופיים. בזאת הוא שונה מקהלת. אבל אפילו המשימה של חיים בתוך תודעת מוות תמידית היא משימה קשה, שרוב בני האדם נמנעים ממנה, והם מעדיפים לא לחשוב על המוות כדי להיות מסוגלים ליהנות מהחיים. מונטיין אמיץ יותר, והוא אפילו מציע לנו `לבנות את מותנו`, כלומר להתכונן אליו נפשית לכל אורך הדרך. מונטיין סבור, ככל הנראה, שתודעת המוות התמידית מעניקה לחיינו איכות מיוחדת. אחד ממרכיבי האיכות הזאת היא המודעות לכך, שחבל לבזבז את החיים הסופיים האלה על שטויות.

זוכרים את אפיקורוס? הוא לא חשב כמו מונטיין. ציטוט אחד שלו ימחיש זאת:
במקום שבו אני קיים, המוות איננו; ובמקום שהמוות קיים, אני אינני.