חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו - קהלת ח' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר ת.פרסום: 01/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אחד משיריו של חיים גורי נקרא "אני מלחמת אזרחים". בשמו של שיר זה הכתיר גורי קובץ של שיריו מכל הזמנים, כי הכותרת הזאת אופיינית לו מאוד. להבדיל מה"או / או" המחנאי, השחור לבן, המאפיין את החברה הישראלית, גורי הכיל בתוכו את שתי הדרכים הקיצוניות. הוא הזדהה עם שתיהן. והוא היה מסוכסך בתוכו ביניהן. ומתוך החיבור העמוק לשתיהן, הוא עיצב את השקפת עולמו – הדרך השלישית. במקום או / או, דרכו הייתה "גם וגם". קשר עמוק ביותר, מהותי, קיומי, לכל שעל מאדמת המולדת, ארץ ישראל השלמה; לא אהבה כנענית ילידית, אלא אהבה לאומית, של יהודי למולדת עמו. דבקות ברעיון השלום, בחתירה לשלום, ברדיפת השלום – וגם כאשר הוא ראה שאין פרטנר לשלום, והוא היטיב להבין זאת, הוא לא התייאש מהתקווה, ונהג לומר שבין העמים השמיים אין ניגוד כמו בין העמים הצפוניים, ובסופו של דבר, יימצא הסדר של שלום. דבקות בדרך הומאנית והתנגדות לנשיאת שם הביטחון לשווא להצדקת מעשים שאינם צודקים וחתירה להפסקת השליטה בכוח על העם הפלשתינאי. כל התפיסות הללו, שלכאורה הן מנוגדות, ובשיח הישראלי הן אויבות, היו הבסיס לגישתו המתונה, המכילה, גישת הדרך השלישית, גישת שביל הזהב. לא כפשרה נמוכה של חוסר מחויבות, אלא כגשר בין מחויבות למכלול ההשקפות הללו.

ניתן להגדיר את תפיסתו כ"טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ".
ב-5 ביוני 1994, 27 שנה לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים, נערך בסמינר אפעל כנס היסוד של תנועת "הדרך השלישית". אולם ברנד הגדול היה מלא עד אפס מקום, ועוד מאות אנשים צבאו על האולם מבחוץ.

חיים גורי היה אחד הדוברים המרכזיים בכנס. הוא האיש שעיצב את הבמה. בצדה האחד של הבמה, הייתה כרזה בלשון תהלים, "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". בצדה האחר – ציטוט מ"זמר הפלוגות" של אלתרמן, "אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו". ובתווך – "הדרך השלישית".

גורי, שהציע לתנועה את השם "הדרך השלישית" הסביר: "בפלמ"ח לא היינו שטרניסטים (כלומר חברי לח"י) ולא `ברית שלום`. היינו הדרך השלישית".

בהיוודע דבר מותו של חיים גורי, כתבתי דברי הספד לזכרו. אחת התגובות שקיבלתי הייתה: "יצור כלאיים מוזר שהכשיר כיבוש (גולן) והתנער מכיבוש (יו"ש). יום אחד יבינו כולם שמבחינת העולם הא בהא תליא". זהו משפט מובהק של אנשי האו / או, אנשי השחור לבן. יכול היה לכתוב אותו איש ימין מובהק או איש שמאל מובהק. הוא הזכיר לי את יוסי שריד, שאמר על הדרך השלישית, שהמרכז הוא המקום הנמוך ביותר בעולם. המגיב שהזכרתי הוא איש או / או ימני. הוא יכול היה לכתוב את המשפט של שריד ושריד – את שלו. ואצל שניהם, אי אפשר שלא לראות את היהירות של הקיצונים, הבזים להשקפות מורכבות. אגב, הגישה של גורי הייתה הרבה יותר מורכבת מ"גולן כן, יו"ש לא".

ועל ההבדל בין היהירות של אנשי האו-או, לאורך הרוח של אנשי הגישה המורכבת, אמר קהלת: טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ.

****

"אני מלחמת אזרחים" – גם קהלת יכול היה לכתוב את השורה הזאת. ניכר בעליל שמתרוצצות בתוכו השקפות עולם שונות ומנוגדות, והוא מתקשה להכריע ביניהן. הוא לא ממש יודע לעצב מתוכן דרכים שלישיות, אך מגילת קהלת מלאה סתירות פנימיות.

הכל הבל ורעות רוח – זו התמה המרכזית של המגילה, אך ברבים מפרקיה, כולל פרק ח, הוא מסביר עד כמה לא הכל הבל, אלא יש משמעות לחיים, אם בוחרים בחיים של משמעות.

אין יתרון לחכמה על הסכלות - זו אחת מאבני היסוד של תפיסתו, אך בפרקים רבים, כולל פרק ח, הוא מעלה על נס את החכמה ומדבר בשבחה.

עדיף המוות על החיים הוא כותב, ולאחר מכן מתאר את יפי החיים.

הוא יוצא נגד השמחה ושואל: לשמחה מה זו עושה? אך בפרק זה הוא מדבר בשבח החכמה.

מלחמת אזרחים.

בפרק ח סותר קהלת את המסרים המרכזיים במגילה, וגם בתוך הפרק הוא סותר את עצמו מיניה וביה.

****

בניגוד לדבריו על חוסר הטעם בחכמה, בפרק זה הוא כותב בשבח החכמה.

מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר? בניגוד למה שכתב בעבר, יש ויש יתרון לחכמה. רק החכם מסוגל להבין את העולם, להבין את המציאות ובעיקר – להבין אותה לעמקה, להבין את פשר הדברים.

חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא. כאשר קהלת מדבר על האדם החכם, הוא מדבר על אדם חכם מאוד, בעל דרגה גבוהה של חכמה. מנין אני מסיק זאת? מן הפסוק הזה. אני מוצא בו שני רבדים. עוז פנים, והארת פנים. בשני המקרים מדובר על פניו של חכם. חכם רגיל – חכמתו מביאה אותו לידי יהירות, והיהירות מביאה אותו לידי עזות מצח ופנים. אולם מי שחכם יותר, מבין את הטעות היסודית שביהירות. חכמתו היתרה מביאה אותו לידי ענווה, והענווה גורמת לו למאור פנים. כמו משה – פניו קורנים.

רבי אבהו היה קרוע בין שני בתי מדרש – בית מדרשו של רבי יוחנן ובית המדרש בקיסריה, והוא נהג לנדוד בין שני בתי המדרש (עד שלבסוף קבע את מושבו בקיסריה).

על אחת הפעמים שהוא חזר לטבריה מקיסריה מספר התלמוד הירושלמי במסכת שבת: "רבי אבהו הגיע לטבריה. ראוהו תלמידיו של רבי יוחנן שפניו מאירים. אמרו לפני רבי יוחנן: מצא רבי אבהו אוצר! אמר להם: מניין לכם? אמרו לו: פניו מאירים. אמר להם: ואולי תורה חדשה שמע? עלה אצלו. אמר לו: מהי התורה החדשה ששמעת? אמר לו: תוספתא עתיקה. קרא עליו: חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו.

****

מסר מרכזי מאוד בקהלת, הוא השמרנות. קהלת קורא לאדם לקבל את המציאות, כיוון שזו מציאות אלוהית, והוא קטן מכדי שיוכל להבינה ושיעז לשנותה.

ופתאום, מופיע כאן מסר אנרכיסטי. עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ. קהלת מציג את עצם שלטון האדם באדם כרע. עצם השלטון של אדם באדם, מזיק הן לשולט והן לנשלט. השלטון הוא רע מיסודו.

אולי הוא רע הכרחי. אולי אין לו תחליף. קהלת, מכל מקום, אינו מציע חלופה. אבל המסר חשוב מאוד.

מתוך ההבנה ששלטון האדם באדם הוא רע, גם אם רע הכרחי, נוצרה הדמוקרטיה, נוצר שלטון החוק, נוצרה הפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים ונוצרו זכויות האדם והאזרח. כל אלה נועדו לצמצם ולעדן את שלטון האדם באדם, עד שהאנושות תמצא דרך להתקיים ללא שלטון. כנראה שזה לא יקרה בקדנציה שלנו.

****

וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי אִם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ, וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו, אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה, וְלִרְאוֹת אֶת הָעִנְיָן, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ, כִּי גַם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֵׁנָה בְּעֵינָיו אֵינֶנּוּ רֹאֶה.

בניגוד מוחלט לפרק הקודם, כאן מדבר קהלת בשבח השמחה. לפתע, החיים אינם רק משהו רע שצריך לעבור איכשהו עד המוות, אלא כדאי לחיות אותם במלוא העוצמה, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ, והשמחה הזאת תלווה את העמל שלו.

אבל הוא הרי לא יכול שלא להיות קהלת. ולכן הוא נותן להבין שההמלצה הזאת היא לאנשים הפשוטים. אולם החכמים לא יוכלו להתענג בשמחה הזאת, כי התודעה והחכמה משביתים את מנוחתם וטורפים את שנתם.