עיר קטנה ואנשים בה מעט  - קהלת ט' | דודו פלמה

מאת: דודו פלמה הציור נחום גוטמן ת.פרסום: 04/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדוֹלִים: 

תרבות יכולה לגווע אט אט, להתכנס אל תוכה ולהתקפל שם כשבלול עד שפתאום מתוך הרמץ אחד הגחלים מתחיל לבעור, ולפתע היא שבה לתחייה. יש משהו מפעים בעובדה ששפה שנחנטה במשך אלפי שנים בין דפים של ספר קמה לתחייה. מילים ומשפטים גחים החוצה והופכים מדימוי מופשט למשהו גשמי ומוחשי מאוד. 

כאשר שלונסקי כותב בשיר "זמר": "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע לא דבשת היא אל מול כוכב" הוא מבקש לומר לנו כבר בהתחלת השיר שבארץ ישראל שהוא בורא הוא שולל את השימוש ב"דימוי", במטפורה. ולכן הוא מוסיף מיד: "זֶה הָרִים, הָרִים שֶׁבַּגִּלְבּוֹעַ, הֲרָרִים צוֹפִים אֱלֵי מֶרְחָב". 
ויש בדבר הזה, שעושה שלונסקי, משהו שהוא הרה גורל יותר מאשר סתם ויתור ושלילה של מטפורה. ישנה כאן בעצם הכרזה גדולה על שלילת הגולה התודעתית.

אחד הדברים המרתקים שאירעו לתודעה היהודית שגלתה מארץ ישראל, הוא העובדה שכל מה שהיה קשור לא"י הפך בגולה למטפורה. למשל, באר בשדה הוא מושג ארצישראלי גדוש המעלה ניחוח של קיץ וריח אבק עדרים קרבים ובאים אל הבאר להרוות צימאונם לעת ערב. אך מה שבא"י היה דבר מוחשי, בגולה נכנס לבין מירכאות והפך לדימוי של מה שאינו ניתן עוד להתממש. וכך כותב האדמו"ר יהודה לייב מגור (המכונה "שפת אמת"): "בחינה זו נמצא בכל דבר ובכל איש ישראל, שיש בכל דבר נקודה הנותנת חיים ומחיה (את) הדבר ההוא. וזה `באר בשדה`. אף מה שנראה ונדמה להפקר כשדה, אך (עדיין) נגנז בה הנקודה הנ"ל..."

כאשר נחום גוטמן בא לספר את סיפורה של העיר תל אביב, הוא כותב ספר וקורא לו "עיר קטנה ואנשים בה מעט". ראו איך פסוק יד הוצא מתחבושות הזמן שהיה חנוט בהן כמו מומיה בספר קהלת בפרק ט`, נוער מהתחבושות העוטפות אותו וברא בבת אחת עיר קטנה ולבנה. 

עיר קטנה ואנשים בה מעט הפכה להיות לעיר גדולה ואנשים בה הרבה. ואל הפלא הזה של שפה מתעוררת ובוראת תרבות חדשה צריך להתייחס בזהירות רבה. משום ששפה חדשה כמו שחזרה לחיים, יכולה גם להתנוון ולהזדייף עד מהרה, ולהוליד מושגים אפלים כמו "משטרת הגירה" ומקצועות כמו "ציידי פליטים". החיים והמוות ביד הלשון. והמוות נוכח אצלנו בתרבות יותר מהחיים. כבר די הרבה זמן. 
-----------------------------------
בית: 
הציור בשער הספר מראה את רחוב הרצל, בתחילת בנייתה של תל-אביב. קשה לי להגדיר מה פירושם של קוי-הנקודות שציירתי. כמה מהם הם שבילים בחול שעשו הפועלים והתושבים. כמה מהם עקבות חמורו של הרופא. ציירתי גם את הד"ר חיסין. הנה הם בשדרות רוטשילד. הנקודות שבין מגדל-המים והבית הקיצוני שמימין - הם צעדיהם של המכונאי וראש-הועד דיזנגוף. כמה קוי-נקודות הם עקבות חיפושיות ולטאות וכמה מהם צעדי צפרים שירדו לנוח, וכמה מהם, אלה שבמרכז הציור, בין שני הבתים הסמוכים - הם צעדי ילדים. אפשר שהגזמתי במידותיו של בנין הגימנסיה - אך על רקע השממה הגדולה שהייתה מסביב הוא נראה אז עצום בגדלו. (נחום גוטמן, עיר קטנה ואנשים בה מעט)
----------------------------------
הציור: נחום גוטמן, עטיפת השער של הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט".