קו השיוויון? קו האי-שיוויון! - קהלת ט' | עופר בורין

מאת: עופר בורין התמונה © Can Stock Photo / focalpoint ת.פרסום: 04/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

קהלת מקטין את האדם.
הכל וכולם ביד האלוהים:
א) כִּי אֶת-כָּל-זֶה נָתַתִּי אֶל-לִבִּי, וְלָבוּר אֶת-כָּל-זֶה, אֲשֶׁר הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים וַעֲבָדֵיהֶם, בְּיַד הָאֱלֹהִים; גַּם-אַהֲבָה גַם-שִׂנְאָה, אֵין יוֹדֵעַ הָאָדָם--הַכֹּל, לִפְנֵיהֶם

ממשיך קהלת ואומר שכולם מסיימים את חייהם באופן שווה, שהרי כולם מתים, או בלשונו "לכולם מקרה אחד":
ב) הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ, וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ: כַּטּוֹב, כַּחֹטֶא--הַנִּשְׁבָּע, כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא
ג) זֶה רָע, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ--כִּי-מִקְרֶה אֶחָד, לַכֹּל; וְגַם לֵב בְּנֵי-הָאָדָם מָלֵא-רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם, בְּחַיֵּיהֶם, וְאַחֲרָיו, אֶל-הַמֵּתִים

טובים, רעים, צדיקים, רשעים - כולם לכאורה שווים או חסרי ערך, כי בסוף כולם מתים.
קהלת מציב את המשוואה הבאה:
טובים בסוף מתים.
רעים בסוף מתים.
ולכן, רעים שווים לטובים.
במתימטיקה זה נקרא ערך משולש. עם A שווה ל B ו B שווה ל C אז A שווה ל C.

השאלה היא האם חיי אדם הם מתימטיקה?
אני חושב שלא.
העובדה שבסוף כולם מתים אינה מייתרת את תקופת החיים והופכת אותם לחסרי חשיבות.
להיפך, הסופיות של החיים, הזמן הקצוב והלא ידוע שלהם, מחייבים את האדם למצות מהם כל הזמן ובכל רגע את המיטב, לא רק עבור עצמו שזמנו קצר וקצוב, אלא כל שניתן גם עבור סביבתו ועתיד משפחתו, העסק שלו, עמו ולמעשה האנושות והעולם כולו.
זה נשמע יומרני, ואולי מנותק מהבלי העולם היומיומיים, אבל אני מאמין בכל ליבי שזו מהות החיים. כלומר, מהות החיים היא מה שהאדם עושה בהם מתוך ידיעה שזמנו קצוב. תובנה כזו טומנת בחובה תסכול רב מאוד משום שמעטים לדעתי האנשים (ואני לא ברשימה) שבאמת מצליחים לחיות חיים כה מלאי משמעות.

קוהלת מקל עלינו אם כי בנימה מעט מזלזלת, בבואו לתאר את חיי העולם הזה המקובלים.
כל מה שאדם עושה, ממילא יישכח לכשימות.
אהבות, שנאות, קנאות - כולן נעלמות עם מותו של האדם.
קוהלת ממליץ לאדם לחיות חיים "בורגניים". אכול אוכל, שתה יין, לבש בגדים נקיים ויפים, הסתרק ושמור על חזות נאה, ומצא אישה טובה שתלווה את חיי ההבל שלך:
ז) לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ: כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ
ח) בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר
ט) רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ: כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

קוהלת מעצבן.
מגרה את קצות העצבים.
והינה בסוף הפרק הוא מספר על מקרה המעיד דווקא על חשיבות הפרט בחיים:
עיר קטנה עם מעט אנשים מותקפת על ידי מלך גדול המקיף אותה עם צבא חזק.
ובתוך העיר, איש אחד חכם ומסכן, המשיא עצה ומציל את העיר מידי המלך החזק.
אבל, גם איש זה לא זוכה לעדנה ואיש לא זוכר אותו
טו) וּמָצָא בָהּ, אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם, וּמִלַּט-הוּא אֶת-הָעִיר, בְּחָכְמָתוֹ; וְאָדָם לֹא זָכַר, אֶת-הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא

ושוב חוזר קוהלת ומבלבל את הקורא והמתימטיקאי האנושי:
טז) וְאָמַרְתִּי אָנִי, טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה; וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים

אז מה עושים עם הסתירות הפנימיות בדבריו של החכם באדם?
אני חושב שהתשובה טמונה בשני הפסוקים הבאים.
יז) דִּבְרֵי חֲכָמִים, בְּנַחַת נִשְׁמָעִים--מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל, בַּכְּסִילִים
יח) טוֹבָה חָכְמָה, מִכְּלֵי קְרָב; וְחוֹטֶא אֶחָד, יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה.

"דברי חכמים בנחת נשמעים". לא כתוב "בנחת נאמרים" וזה חשוב!
קוהלת היה חכם. דבריו מעצבנים ומעוררים חוסר נחת רבה.
כדי להבין ולהפנים את דבריו, אומר לנו קוהלת, שמרו על קור רוח. דברי חכמים, גם אם הם מעצבנים, רצוי להקשיב להם בנחת. לנסות ולהבין אותם לעומקם ולא להתעצבן.
ועוד מוסיף קוהלת שהחוכמה טובה יותר מכוח צבאי.
ואז מגדיל קוהלת וקובע, שלעתים אדם אחד יכול לגרום להרס של רבים מאוד, ואולי אפילו של עם שלם.
אז מצד אחד - המוות הוא קו השיוויון בין כולם, ומצד שני חכם אחד מציל עיר שלמה וחוטא אחד מחסל רבים.
והסתירה ניתנת לפיתרון רק בהנחה שקוהלת בכוונה מעצבן אותנו כדי להכריח אותנו לחשוב בנחת ובקור רוח על החיים. להבין שהם קצרים מכדי שנחשוב עליהם כבלתי חשובים, ונעשה ככל יכולתנו לערער את המשוואה האנושית ולהגיע לקוו הסיום טובים ככל שניתן.

כל קשר בין הכתוב בפרק זה ובפרשנות שלי אליו, למציאות בישראל 2018, אינו מקרי.