חוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה - קהלת ט' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר ת.פרסום: 04/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְסָבַב אֹתָהּ, וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם, וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ. וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא. וְאָמַרְתִּי אָנִי: טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה, וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים. דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים. טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב, וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה.

פסוקי הסיום של פרק ט, מתארים סיטואציה של עיר קטנה, הנמצאת תחת מצור של צבא גדול. איזה סיכוי יש לה? סטטיסטית, סיכוייה אפסיים. אך היא ניצלה. בזכות מה? בזכות אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם, אדם עני, לא נחשב, מצוי בשולי החברה. אבל הוא חכם. וברגע הנכון, ברגע המשבר; המשבר הקיומי, הוא היה האיש הנכון במקום הנכון, ובחכמתו הציע את העצה הנכונה, ובזכות אותו האיש האחד, אותו פרט שנטל אחריות, ניצלה העיר כולה.

סיפור זה מזכיר את סיפורה של האישה החכמה מאבל בית מעכה, שיואב שר צבאו של דוד צר עליה ואיים להשמידה. האישה החכמה נטלה אחריות, באומץ לב פתחה על דעת עצמה מו"מ עם יואב, בכישרון רטורי הצליחה לשכנע אותו שאל לו לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל. היא וידאה מה הדבר החשוב באמת ליואב – ראשו של המורד שבע בן בכרי, ודאגה להסגרתו לידי יואב ובכך הצילה את העיר.

קהלת, שבפרקים הראשונים הסביר מדוע אין כל יתרון לחכמה על הסכלות, ובפרקי ההמשך רק מוכיח עד כמה התזה הזאת מופרכת, עושה זאת גם כאן. הנה, אדם מסכן, משולי החברה, מציל עיר שלמה בזכות חכמתו.

אך קהלת כקהלת, מבהיר לאחר מכן שלאיש החכם באופן אישי לא יצא מכך כלום, וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא. יתר על כן, חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה; כלומר האיש הזה מבוזה בידי הסביבה ששכחה אותו ואת תרומתו ברגע המכריע, ואנשי העיר בזים לחכמתו. ואף על פי כן, מבהיר קהלת שטוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב. יכלו אנשי העיר לאסוף את כל כלי המלחמה שלהם ולצאת לקרב גבורה והתאבדות, והעיר הייתה נופלת. אך אותו אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם, שלבטח לא היה מגיבורי העיר ולוחמיה, הצליח בתבונתו להציל את העיר. צבא חזק וגדול צר על העיר ואיים להכריעה, אך לא עשה זאת, בסופו של דבר, בזכות אדם אחד, מִסְכֵּן וחָכָם.

אלה דברים נפלאים בזכות החכמה, שאומר קהלת, מי שבעצמו בז לחכמה בפרקים הקודמים. אך אני מתחבר אליהם מצד אחר – שבחי הראש הגדול, שבחי האינדיבידואל הנוטל אחריות על הכלל. בעיניי, זה מותר האדם מן הבהמה.

על אחריותו הגדולה של הפרט, ניתן להבין גם מדבריו האחרונים של קהלת בפרק. טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב, וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה – איש אחד חכם יכול להועיל יותר מכל כלי הנשק, אבל את כל הטובה הזאת, של העיר כולה, יכול לאבד אדם אחד, חוטא אחד. לטוב ולרע – אחריות הפרט היא מכרעת.

בהסתמך, בין השאר, על הפסוק הזה, בנו חז"ל כלל חיים, שבעבורי הוא ממש מוטו של חיי; אותו אני משתדל לקיים ועליו אני מנסה לחנך:

לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה.

...לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טוֹבָה הַרְבֵּה.

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ` ע"ב.

מדרש זה מעמיד את האדם כל חייו במתח מתמיד. תחילה, בכך שכל חייו ניצבים תמיד על כף המאזניים ועתידו מותנה בהכרעה שיקבל כעת. "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי". אין המדרש טוען שאכן, חציו של האדם זכאי וחציו חייב, אלא הוא מדבר על בחירה בדרך חיים, בחירה של אדם לראות את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכך, הוא יתייחס לכל צעד בחייו, לכל החלטה שעליו לקבל, כאילו היא זו שתכריע את גורלו. המעשה האחד, שאני אעשה עכשיו, עתיד לקבוע את עתידי, לכף חובה או לכף זכות.

חלקו השני של המדרש, מרחיב את הרעיון מן האחריות של האדם על חייו ועל עתידו, לאחריותו לעתיד העולם. עליו לראות את העולם, כאילו כל האנשים החיים בו – חציים חייבים וחציים זכאים. כלומר, בשאלת עתיד העולם, המצב הוא תיקו. ומיהו שובר השוויון? כל אדם צריך לראות את עצמו, כמי שמעשהו האחד, עכשיו, יכריע את גורל העולם. "עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה".

"תסמונת הש"ג" היא ביטוי שהומצא בעקבות ליל הגלשונים. רוני אלמוג, לוחם בחטיבת הנח"ל, שובץ לשמירה בש"ג של מאהל קטן וחיילים בו מעט, סמוך למחנה "גיבור". כאשר זיהה מחבל מתקרב למחנה, נס על נפשו, הפקיר את העמדה ואפילו לא ירה באוויר כדי להעיר את חבריו ולהתריע מפני סכנה. המחבל נכנס ללא קושי למאהל והרג 6 חיילים ופצע עשרה, בשנתם.

אלמוג הורשע וישב בכלא שנה וחצי. בעקבות אירוע זה, קמה סערה ציבורית, שבה נטענה טענה דמגוגית, על פיה נוח היה להפיל את האחריות על איזה ש"ג ולחפות על מחדלי הבכירים. טענה זו הייתה מוזרה בעיקר כיוון שבמקרה זה הודחו ואף נשפטו בכירים, כולל מח"ט הנח"ל. אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד לקח אחריות והתפטר, אולם שר הביטחון יצחק רבין לא קיבל את התפטרותו והוא נשאר בתפקיד.

אך התפיסה של "תסמונת הש"ג" היא הרסנית. על פיה, החייל הפשוט, ובמקרה אחר – האזרח הפשוט, פטור מאחריות. יש "הגדוילים" ותעזבו אותי באמשכם. אסור לקבל את הגישה ההרסנית הזאת. במקרה זה, אין מדובר בג`ובניק שתפקידו הוא ש"ג, אלא בלוחם שמשימתו הקרבית הייתה שמירה על המאהל, אבל גם אילו היה מדובר בש"ג – הש"ג הוא הרמטכ"ל של העמדה. כאשר הוא ניצב בשער וקורה אירוע, באותה שניה אין לו מפקדים – הוא צריך למלא את משימתו. כל שירותו לא נועד, אלא לרגע הזה, שבו הוא יכול למלט את העיר, או לחלופין לאבד מכל העולם טובה הרבה, וכל זה בהכרעה מוסרית של רגע אחד.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, התפרסמה בעיתונים מודעה לא חתומה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר". אתה אחראי. אני אחראי. אחריות הפרט. לא לגלגל את האחריות ממני והלאה, אלא לעשות את הדבר הנכון. אם כל אחד יבין שעליו לעשות את הדבר הנכון, כולם יעשו את הדבר הנכון ואם כולם יעשו זאת, ייטב לכולם. זאת מהות הראש הגדול. הפרט שמתייצב ולוקח אחריות.

כזה הוא הילד ההולנדי שסתם באצבעו את הפרצה בסכר והציל את עירו. כזה הוא נחשון בן עמינדב, שעל פי המדרש זינק למי ים סוף הסוערים ובזכות אומץ לבו ותושייתו נבקע הים לשניים ובני ישראל עברו בים בחרבה. כזהו דוד, הנער הרועה, שהתייצב עם הרוגטקה מול גולית וקלע לו בול בפוני.

זהו הרצל, העיתונאי שהעמיס את גורל עמו על כתפיו, והקים את התנועה הציונית ששחררה את העם היהודי והקימה את מדינתו הריבונית בארצו. אלה החלוצים שעזבו את בתי הוריהם ועלו לארץ ישראל השוממה ועתירת הסכנות ומהר טרשים קרח בנו מולדת.

כתב מנהיגה הרוחני של תנועת העבודה, ברל כצנלסון: "תנועתנו ירשה את הראייה היהודית הקדומה, שהעולם כולו נתון תדיר על כף המאזניים, וכל אחד ואחד מאתנו, וכל מעשה של כל אחד מאתנו, יש בו כדי להכריע את הכף, וכל שעה היא שעת ההכרעה".

יש הרואים סתירה בין קולקטיביזם לאינדיבידואליזם. והנה, מנהיגה של תנועת העבודה, התנועה שקידשה את היחד, את האחריות המשותפת, מסביר את מהותה – היא מורכבת מאינדיבידואלים הלוקחים עד הסוף את האחריות האישית המוחלטת.

זו מהותה של תנועת העבודה הציונית. אם יש לתנועת העבודה הציונית קורפוס של כתבי קודש, לא יפקד ממנו אותו כרוז שכתב מפקד הפלמ"ח יצחק שדה:

נוער שמע!
מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו. 
וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועולות. 
על הכף האחת – שואת ישראל, תקומת ישראל ומלחמת ישראל.
ועל הכף השניה: תככי מסחר ופוליטיקה, והתככים – משקלם כבד מאוד. 
נוער, זכור:
בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים. השלך עצמך בכוח ובאומץ! זה יכריע, המאזן ישתנה!
נוער, שמע!

אתה, הנער העברי, אומר יצחק שדה, את הנערה העברייה - עתידו של העם היהודי תלוי בכם. כל עתידו מונח על כף המאזניים, והצעד האחד שאתה, אישית, תעשה – הוא מה שיטה לשבט או לחסד את עתיד האומה.

אי אפשר להבין את הניצחון הפנטסטי, כנגד כל הסיכויים, בתש"ח ללא המסר הזה.

החודש לפני 70 שנה, היה חיים גורי בשליחות "ההגנה" לשארית הפליטה באירופה ולשם הגיעו אליו ידיעות ראשונות מעורפלות על נפילת שיירת הל"ה בדרכה לגוש עציון. בעיניים נבואיות, הוא היטיב לתאר, בשירו "הנה מוטלות גופותינו" את קרב הגבורה שלהם, מעטים מול רבים, את הלחימה העיקשת עד הכדור האחרון של הלוחם האחרון.

לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה. 
הוא זוכר מילותינו עד תום. עוד קניו לוהטים 
ודמנו מותז בשבילים שעל - שעל. 
עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם.

הוא וחבריו התחנכו על "נוער שמע!", הם הנוער ששמע, שלא ראה בעצמו ש"ג שאין לו אחריות וזה בסדר אם הוא יברח ויציל את נפשו, אלא הנוער שבבוא השעה השליך עצמו על כף המאזניים; הנערה והנער שאמרו: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים".

כל אימת שראיתי את גורי, בשנותיו האחרונות; את גוו הכפוף, דימיתי אותו כמי שנושא על כתפיו הדלות את עם ישראל; נושא את המשא הכבד מתוך בחירה.

ברל צדק כאשר הציג את מרכזיות האתוס של כף המאזניים, המופיע במדרש ממסכת קידושין, בתרבות היהודית.

כך כתב הרמב"ם: "צריך כל אדם שיראה עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם – חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לחף חובה, וגרם לו השחתה. עשה מצווה אחת – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה גדולה".

וכך כתב ר` נחמן מברסלב: "ואני הוא שמתהלך בעולם, מלקט ומקבץ את כל החסדים של אמת, ומביא אותם אל זה האיש הגדול, איש חסד של אמת, והוא עושה מהם את הזמן... שאם לא יספיקו החסדים, אשר בידי האיש הגדול, כדי לעשות מהם יום חדש, יהיה זה יומם האחרון, ואף הם יסתלקו עם הסתלקותו של היום".

כלומר, קיומו של העולם, עצם עלית בוקר חדש מחר, תלויה במעשי הפרטים, ולכן חייב כל אחד לעשות כל שביכולתו כדי להוסיף טוב ולהבטיח את קיום העולם.

הרב חיים טירר (1740-1817), בעל "באר מים חיים", כתב: "לכן נחוץ שיראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, כי ידוע שמלחמת היצר קשה מכל מלחמות שבעולם. כי אם ילחמו בכל קרב, אם ינצח אדם את חברו מכל וכל, אז אין עליו לפחוד שיבוא להילחם עמו שנית בראותו גבורתו. לא כן היצר – אף אם אלף פעמים יתגבר עליו האדם, בכל זאת לא יימנע הוא לבוא להסיתו עוד הפעם. לכן, עד יום מותו צריך אדם לעמוד נכון למלחמה. ממילא לא נכון שיחזיק אדם עצמו לצדיק, כי אז הוא בסכנה גדולה, כי יבוא עליו פתאום והוא לא מוכן למלחמה, וייפול בידו. כן לא טוב שיחזיק אדם את עצמו לרשע, כי אז חס וחלילה, לא יעמוד כלל להיכנס למלחמה עם יצרו. לכן הורו אותנו חז"ל, שיראה אדם את עצמו כאילו הוא חציו חייב וחציו זכאי. ואז יהיה תמיד זריז לעמוד נגד השונא, הטמון בקרבו – זה יצר הרע". על האדם להיות ערוך כל חייו לקרב עם יצר הרע שבתוכו, וזאת על ידי הכרה בכוחו לגבור, מצד אחד, והכרה בכך שאין הניצחון מובטח לו, מצד שני, ומה שיקבע הוא הקרב הבא.

הרב יהודה לייב הלוי אשלג (1884-1954), מקובל חרדי, ציוני וסוציאליסט, קישר את האמרה התלמודית הזאת למצוות "ואהבת לרעך כמוך". הרב אשלג כתב בספרו "מתן תורה": "והנה עשאני ר` אלעזר ברבי שמעון [התנא שאמר את "לפי שהעולם נידון אחר רובו" וגו`] ערב גם בשביל העולם כולו, שנמצא לדעתו אשר כל בני העולם ערבים זה לזה, וכל יחיד יגרום במעשיו זכות או חובה לכל העולם כולו... דבריהם [של חז"ל] מובנים ומוסכמים בתכלית הפשטות, כי הנה הוכחנו לעיניים, אשר כל פרט ופרט מתרי"ג מצוות שבתורה, סובבים על קוטבה של המצווה האחת של `ואהבת לרעך כמוך` ".

על פי הרב אשלג, ייעודו של העם היהודי הוא להנחיל לעולם את רעיון "ואהבת לרעך כמוך", כפי שהוא מתגלם בדברי ר` אלעזר. "ואתה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, באמרו: העולם נדון אחר רובו וכו`, שכוונתו על תפקיד האומה הישראלית להכשיר את העולם להזדככות מסוימת, עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבודתו ית`, לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים בעת קבלת התורה, שזהו נקרא בלשון חז"ל, שכבר השיגו רוב זכויות, באופן שהמה מכריעים על כף החובה, שהיא האהבה העצמית המזוהמת. ומובן, שאם הכף של הזכויות, שהיא ההבנה הגבוהה בטיב אהבת זולתו, היא רב ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשים מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולומר נעשה ונשמע, כמו שאמרו ישראל. מה שאין כן קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכויות, אז ודאי שהאהבה העצמית מכריעה שימאנו לקבל עולו". כאשר הרב אשלג כותב על האהבה העצמית המזוהמת, כוונתו לאגואיזם, שהוא בעיניו המקור לכל הרע והמכוער.

הוסיף הרב אשלג וכתב: "וזה אמרו: `עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות`, כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל, בשיעור ההכרעה הסופית, כמו השוקל שומשומים, ומוסיף והולך על כף המאזנים אחד אחד, עד שגומר ההכרה. הרי ודאי שכל אחד נותן חלק בהכרעה זו, שבלעדיו הייתה ההכרעה בלתי נגמרת. ועל דרך זה אומר על מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות, כי בזמן שנגמר הדבר והוכרעה כף הזכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה זו, שלולא מעשיו, הייתה ההכרעה חסרה".

אולם הרב אשלג מציג רף גבוה יותר מאשר עצם עשיית המצוות, והוא עשיית מצוות לשמן, כלומר לא כדי להרוויח מהן משהו: "... כל המצוות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקווה של אהבה עצמית, כלומר שאין שום הארה ותקווה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה, אשר כאן, בנקודה הגבוהה הזאת, מחברים אהבת ה` ואהבת חברו לאחדות ממש, נמצא שהוא פועל בזה שיעור מסוים של התקדמות, בסולם של אהבת זולתו, בכל בני העולם בכללם, כי מדרגה זו שאותו היחיד גרם במעשיו, אם מידה גדולה או מידה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה".

הרב אשלג מתייחס לצד השני של המשוואה, עושה העבירה האחת. "והעושה עבירה אחת, שמשמעותה שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה העצמית המזוהמת, ועל כן פורץ בגנבה וכדומה, נמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. כי בגילוי זוהמתה של האהבה העצמית, הרי הטבע השפל של הבריאה חוזר ומתחזק, ונמצא שהוא גורע שיעור מסוים מתוך ההכרעה לכף הזכות הסופית, בדומה כמו שאחד שחוזר ונוטל מן כף המאזנים אותו השומשום היחיד שחברו הניח שם, שנמצא אשר בשיעור זה, חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה, ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית. וזה אמרו: `וחוטא אחד יאבד טובה הרבה`, שבשביל שלא יכל להתאפק על תאוותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו".

****

בהגותו מלאת הסתירות של קהלת, מצויים רבדים רבים של חתרנות. מסר התשתית של המגילה, ש"הכל הבל" הוא מסר חתרני מאוד. ולאורך המגילה זורע קהלת מסרים החותרים תחת התשתית החתרנית של המגילה עצמה. ופעמים רבות, כשהוא עושה זאת, הוא מקנח במסר נוסף, החותר תחת החתירה החותרת תחת המסר החתרני.

כך גם בפרק ט. המסר של "הכל הבל", מתמקד בעיקר בכך שהמוות טוב מן החיים והטוב מכל הוא לא להיוולד כלל ובמסר של העדר יתרון לחכמה על הטיפשות. ובפרק ט הוא מפריך את שתי הטענות הללו.

ספק אם ניתן לנסח ביתר חדות את עדיפות החיים, כל החיים, אפילו חיי כלב, על המוות, יותר מאשר הפסוק הבא:
כִּי מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל כָּל הַחַיִּים, יֵשׁ בִּטָּחוֹן, כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת. 
כלומר מי שחי חיים אמתיים, חיים של משמעות, מי שמחובר לחיים שלו, יודע ומבין עד כמה טובים החיים מן המוות.

ומה לוז יתרונם של החיים על המוות – התודעה, התבונה, שלהם קהלת בז כל כך בפרקים הקודמים. נכון, החיים הם תמיד על קו הקץ, הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ, אבל זו תודעה. היא עדיפה על הריק שמתחת לאדמה, הסופיות הזאת, שהיא גם סופיות התודעה. אין חיים אחרי המוות. ובלי חיים אין תודעה. כפי שאמר דקארט: אני חושב, משמע אני קיים. קהלת אומר: אני חושב וקיים – זה בכל מקרה עדיף על החלופה – לא להיות קיים ולא לחשוב.
כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. וגַּם אַהֲבָתָם, גַּם שִׂנְאָתָם, גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה, וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. 
לאדם החי יש רגשות, טובים ורעים, אהבה, שנאה וקנאה, אך הם ממלאים אותו חיות. למתים אין רגשות, וגַּם אַהֲבָתָם, גַּם שִׂנְאָתָם, גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה, כלומר לא רק שהיא אינה קיימת, היא גם תשכח במהרה, ולא ייוותר להם חלק בעולם. יתרון החיים על המוות, הוא יתרון היש על האין. היתרון שבממש.

ולכן, קהלת ממליץ לאדם לחיות את החיים במלאותם, בשמחה; לחיות את ההווה, לאכול, לשתות, לעמול, להתלבש יפה, ולחיות באהבה עם אשתו. 
לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ, כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר. רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה, כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.

בפסוקים אלה מקבל פתאום ההבל משמעות אחרת מזו של "רעות רוח". כאן מדובר על ההבל במובן של דבר חולף, חולף במהרה. ולכן המסקנה אינה שאין טעם בחיי הבל, אלא בכך שיש להזדרז ולנצל אותם בטרם יחלפו, כיוון שלאחר מכן, אין כלום - אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.

ואחרי שבפרק הקודם קהלת מצא באישה מר ממוות, כאן הוא מוצא בה ובאהבתה ובחיים עמה, את טעם החיים, שעל האדם לנצל כל רגע מהם לטובה, תחת השמש.

לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ, וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה, וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם, וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר, וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן.
פסוק זה חותר תחת הרעיונות של הפרק הזה, החותרים תחת התמה המרכזית של המגילה. הוא שב ומסביר את המקריות, את העולם ככזה שמתנהל כמו משחק קוביה של האלוהים הצוחק, ולכן אין טעם להצטיין לא בספורט, לא בגבורה, לא בחכמה.

****

דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים – קהלת סיפר על המסכן החכם שהציל את העיר, ואמר שלאחר מכן דבריו נשכחו. הוא מנסה לברר, מתי החכם יכול להשפיע. ומסקנתו – אין די במסר, חלק מן המסר הוא אופן אמירתו. לא יעזור שום BA לא MA ולא תואר בפסי-כו-לו-גיה; כאשר אדם צועק, תמיד הוא ישמע רע, תמיד הוא ישמע טיפש. דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים.

חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים – אני רואה בפסוק זה אמירה נחרצת נגד ההתבכיינות, הקורבניזם. אלה שמציגים את עצמם כמסכנים, כנרדפים, כעלובי החיים – ההתייחסות אליהם תהיה למסכנותם, ולא לתוכן דבריהם. וכך, גם אם הם אומרים דברי חכמה, חכמתם תעורר בוז. אדם צריך לשמור על כבודו העצמי, ולומר את דבריו מעמדה של עוצמה ולא של בכיינות.

גם קורבניות היא בחירה, או ליתר דיוק בכי רע. אדם בוחר איך לראות את הסיפור של משפחתו כחלק מן הסיפור הלאומי. הוא יכול לספר לעצמו, לילדיו ולחברה: "כשהוריי עלו לישראל, למדינה הקטנה, החלשה והעניה, הם היה חלוצים שהתיישבו בנגב, הקימו יישוב וקהילה, עיצבו את גבולה של המדינה ושמרו על הגבול, בזכותם - הנגב הוא חלק ממדינת ישראל". הוא יכול לספר לעצמו, לילדיו ולחברה: "כשהוריי היגרו לישראל, השלטון המדכא שפך אותם ממשאיות בטיז-אל-נבי, כדי להיות שואבי עצים וחוטבי מים או להיפך, ובשר תותחים". זאת בחירה – האם להיות חלק מן האתוס של התקומה הציונית, או לדחוק את עצמך לנרטיב יללני.

****

שמותיהם של לא פחות משלושה ספרים ישראליים, לקוחים מן הפרק הזה:
"עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט" – ביובלה של העיר תל אביב, פרסם הסופר והצייר נחום גוטמן ספר המתאר את ימי ראשיתה, ימי ילדותו בתוכה. שמו של הספר לקוח מן הפרק שלנו: עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט.

חיים באר כתב על משולש האהבה, שנאה וקנאה של שלושת הסופרים הדגולים, ביאליק, עגנון וברנר. שמו של הספר לקוח מן הפרק: "גַּם אַהֲבָתָם, גַּם שִׂנְאָתָם".

"לֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה" הוא השם שבו הכתיר הסופר אהוד בן עזר רומן שכתב ברקע החברה הישראלית של שנות העשרים.