כבד את אביך ואת אימך - קהלת י"ב | עופר בורין

מאת: עופר בורין © Can Stock Photo / koca777 ת.פרסום: 07/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הפרק האחרון של ספר קהלת מתחיל בתיאור הפרק האחרון בחייו של אדם.
בסוף ימיך, מזהיר אותנו קהלת, לא תרצה יותר לחיות. לכן, בטרם אתה מגיע לזקנה, זכור את מי שברא אותך, כלומר את אלוהים (עוד אחזור לכך בסוף המאמר). 
א) וּזְכֹר, אֶת בּוֹרְאֶיךָ, בִּימֵי, בְּחוּרֹתֶיךָ: עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ, יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים, אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ

ימי הזקנה, בהם אין לאדם חפץ בחיים מתאפיינים בחושך וביובש:
ב) עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְהָאוֹר, וְהַיָּרֵחַ, וְהַכּוֹכָבִים; וְשָׁבוּ הֶעָבִים, אַחַר הַגָּשֶׁם

ימי הזקנה מתאפיינים בהתפוררות הגוף. הטוחנות הן השיניים הנופלות והנרקבות, והעיניים חדלות מראות, ושומרי הבית הם אולי הגפיים, וקול הציפור הוא כול רחש המעיר את הזקן משינה שהיא קלה וקצרה:
ג) בַּיּוֹם, שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ, אַנְשֵׁי הֶחָיִל; וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת
ד) וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה; וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר

אז החיים הם הבל הבלים והזקנה אינה אלא עולב העולבים. איזה דיכאון.

ואז מגיע המוות.
הגוף חוזר ומתמזג עם העפר והרוח חוזרת לאלוהים לאחר סיבוב הבל חסר תוכלת בעולם החיים:
ז) וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ, כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ

וכדי להדגיש את חוסר התוכלת בכל הסיבוב הזה בארץ החיים, מגיע הפסוק הבא עם "הקוהלת" במקום סתם קוהלת, להדגשת הבל הבלי העולם:
ח) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת, הַכֹּל הָבֶל

עצה אחרונה ומסקנה מסכמים את משנתו של החכם באדם.
עצה אחרונה: לא לכתוב יותר מדי ספרים ולא לדבר יותר מדי. אז מה כן לעשות? 
זו המסקנה: לפחד מאלוהים ולשמור את מצוותיו.
וההסבר לכל זה מתחבר לתחילת הפרק:
כל זמן שאתה לא זקן ולא מאסת בחיים, זכור את בוראך. זכור את אלוהים. כי מהותך כאדם היא לפחד מאלוהים ולשמור את מצוותיו.
יב) וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר: עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר
יג) סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל-הָאָדָם
יד) כִּי, אֶת כָּל מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל נֶעְלָם: אִם טוֹב, וְאִם רָע. {ש}

קהלת הוא ספר מטלטל, מעצבן ומעורר מחשבה.
כשאני חושב על מותו של אבי, שהתרחש במהירות שלא הותירה בידי זמן להיפרד ממנו, ועל התפוררות גופה ומוחה של אימי במשך שנים רבות והיא עדיין חיה כ"מוזלמן", כך שגם ממנה בעצם אינני יכול להיפרד, האבחנות של קהלת על הזקנה נראות לי נכונות עד כאב.
ומצד שני, כשאני חושב עליהם בטרם הגיעו לזקנתם, על מה שעשו בחייהם, ועל היותם בעצם "בוראי", הרי שאני מתקומם נגד תאור החיים כ"הבל הבלים" וחוזר לדיבר החמישי:
יא) כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.