ימי הרעה - קהלת י"ב | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר © Can Stock Photo / photocreo ת.פרסום: 07/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הפרק האחרון בקהלת. 

קהלת חוזר בו אל התמה המרכזית של המגילה: הֲבֵל הֲבָלִים, אָמַר הַקּוֹהֶלֶת, הַכֹּל הָבֶל. ומעניין שהוא מופיע כאן עם ה"א הידיעה, הַקּוֹהֶלֶת, כאילו מדובר בתפקיד; להיות קהלת.

אם בפרק הקודם אמר קהלת: הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל, בפרק זה הוא מציג את הזקנה במלוא שפלותה וכיעורה – בגידת הגוף, אבדן החושים, הרעד בידיים, אבדן החשק המיני, והמהלך הסטיכי אל הסוף הבלתי נמנע, המוות. את הזקנה מתמצת קהלת בשתי מילים: יְמֵי הָרָעָה.

אני קורא את הפרק ככרוניקה מדויקת של יְמֵי הָרָעָה הפוקדים בשנים האחרונות את אבי, בן ה-88. אכן, אריכות ימים אינה בהכרח ברכה. יש שאין היא אלא קללה.

מצד שני, אני רואה גם זקנה אחרת; אנשים בעשור התשיעי והעשירי לחייהם, בריאים בגופם, איתנים ברוחם, פעילים, יעילים, עסוקים ותורמים, שמחים ונהנים. את האופציה הזאת, קהלת הפסימי אינו מזכיר. ואולי, בטכנולוגיה של הימים ההם, באמת לא הייתה אפשרות אחרת. די בכך שטרם הומצאו המשקפיים, כדי להבין שכמעט כל בני האדם החלו להתעוור בהדרגה ככל שהתקדמו בגילם.

בפיוט "מעוז צור", מכונה הגולה הדוויה בלשון קהלת, יְמֵי הָרָעָה: וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה. כלומר, אין תאריך תפוגה לגלות.

עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים, וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם. תיאור קשה של אובדן הראיה. בפרק הקודם שיבח קהלת את האור המתוק, אורה של השמש. אך הזקן מאבד את ראייתו, ואינו יכול ליהנות מן האור. עולמו נחשך, נעשה קודר. אחרי הגשם זורחת השמש, אך אצלו – השמיים נשארים קודרים.

בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. שֹׁמְרֵי הַבַּיִת הן הידיים. אַנְשֵׁי הֶחָיִל הם הרגליים. הַטֹּחֲנוֹת הן השיניים. הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת הן העיניים. כל האיברים נפגעים ומאבדים את כוחם, את יעילותם, אינם ממלאים את תפקידם, והאדם דועך.

אחד מ"שירי עיר היונה" של אלתרמן הוא "שִׁיר הַזְּקֵנִים". בין העולים הציונים לארץ ישראל, יש גם זקנים. אין אלה העולים כדי להיקבר בארץ, כבעבר, אלא כדי להיאחז בה בחיים, להיות חלק מן התקומה הלאומית, לתרום לה. ולכן התיאור הקהלתי אינו הולם אותם. הם הולכים נגד הרוח. הרוח היא טבע ההזדקנות. הם מורדים בו.

לֹא כְּקוֹמַת הָעֶבֶד אוֹ הַחֲרוּפָה, 
אֲבָל כְּגַב הַהֵלֶךְ נֶגֶד הַסּוּפָה.

אלתרמן משתמש במילותיו של קהלת, כדי להעביר מסר הפוך, על אודות זקנה אפשרית אחרת. זקנה אידיאליסטית, של אנשים שגם בערוב ימיהם נוטלים את גורלם בידיהם.

וְאִם חָשְׁבוּ רֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת
גּוּפֵנוּ אֹזֶן. רוֹאוֹתָיו רַבּוֹת.

וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר.
הזקן מרגיש שהשוק – כלומר חיי המסחר והכלכלה, סגור בפניו. הוא עובר בטל, אין לו מה לתרום, הוא נדחק לשוליים, הוא אינו נוטל חלק. שנתו קלה, ואפילו קול הציפור מעיר אותו. הוא מאבד את יכולתו המוסיקלית – השמיעה שלו הולכת וכבדה, וקולות השיר נמוכים, שקטים, הוא כבר אינו יכול לשמוע אותם וליהנות מהם.

וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה. הזקן מאבד גם את יכולת התפקוד המיני שלו; את ההנאה.

כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ – הזקנה, על פי קהלת, אינה אלא הידרדרות אל בית העלמין = בית העולם.

בכך בעצם משלים את קהלת את המהלך שפתח בתחילת המגילה. אמנם במהלך המגילה הוא סתר מפעם בפעם את עצמו וחתר תחת המסר של המגילה, אך בסוף הוא שוב מתאר את החיים כחסרי משמעות ותוחלת, כי אינם אלא צעדה אל המוות הבלתי נמנע.

סוֹף דָּבָר. הַכֹּל נִשְׁמָע. אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא, וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.
ובכל זאת, אחרי שקהלת אמר את כל מה שאמר, והאנשים שמעו את דבריו - יש ערך לחיים. נכון, הַכֹּל הָבֶל, אבל המשמעות היא יראת ה` ושמירת מצוותיו. זאת מהות האדם. בניגוד למסר ההומניסטי, המסר שלו הפוך – אין כל הנאה בחיי אדם, אין להם כל משמעות לשמם, זולת התפקיד של עבודת אלוהים – היא כל משמעות חיי האדם.