סוף טוב ושמן טוב - קהלת י"ב | רונית אופיר

מאת: רונית אופיר © Can Stock Photo / badmanproduction ת.פרסום: 07/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

סוף טוב – בין טוב שם משמן טוב לסוף דבר הכל נשמע...

פעמיים בכל ספר קהלת מופיעה אות גדולה בראש מילה שפותחת פסוק:

טוב וסוף. טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב... (קהלת ז, א) וגם: ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם (קהלת י"ב, י"ג).

סוף פסוק: כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם: אִם טוֹב וְאִם רָע. (קהלת י"ב, י"ד).

(כשקוראים את המגילה בציבור, נוהגים לחזור ולקרוא את הפסוק שלפני האחרון, כדי שהמגילה לא תסתיים במילה "רע").

ואני שואלת: מה טיב היחסים שבין ט (טוב) ל ס (סוף)?!  האם יתכן שבסוף, בכל זאת: טוב?!

לאורך כל ספר קהלת מבצבץ המתח שבין רע לטוב. המדרש מדבר על יצר-טוב ויצר-רע:

"טוב ילד מסכן וחכם - זה יצר טוב... ממלך זקן וכסיל - זה יצר הרע. ולמה קורא אותו מלך? שהכל שומעין לו. ולמה זקן? שמזדויג לו מילדותו ועד זקנותו. ולמה קורא אותו כסיל? שמלמד אדם לדרך רעה... רואה צער וכמה ייסורין באין עליו ואינו נזהר מהן". (קהלת רבה)

 בתוך כך המידה, המידות והמידתיות נוכחים מאד.

באופן אישי אני אוהבת את: אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם׃ אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל... (שם ז, ט"ז-י"ז) וגם את הפסוק: בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים (שם ז`, י"ד). את זאת דורש רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ל"ג) כך: והנה, יש שני מיני ימים, ימי טוב וימי רע. כמו שכתוב (קהלת ז יד): "ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה", היינו שצריך לאדם להסתכל שם היטב היטב, בודאי ימצא שם ימי טוב...

 טוב פותח את פרק ז` קהלת וממשיך ברשימה לא קצרה של מה טוב:

א טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב...

ב טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה...

ג טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב

ה טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים

ח טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתו,ֹ טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ

י"א טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ

ובפרק י"א כתוב: ו בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ:  כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, טוֹבִים.  ז וּמָתוֹק, הָאוֹר; וְטוֹב לַעֵינַיִם, לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ.

ויש כמובן עוד לא מעט אזכורים של טוב, טוב כשלעצמו או טוב לעומת רע.

 ישעיהו ליבוביץ כותב  על ה`טוב` ו`מהות האדם` במגילת קהלת:

אין זה מקרה ולפי דעתי הוא הדבר המרכזי וגם המפתח להבנת משמעות ספר "קהלת", שלאחר הפעמים הרבות בהן מועלית השאלה "מה-טוב לאדם", בכל אותה קשת בחינות החל מן הטוב החומרי, עד להישגי הרוח האינטלקטואליים הנעלים, לא נמצא בכל אלה שום דבר טוב, לפתע בא הפסוק שלפני האחרון, שאיננו אומר מאומה מה טוב לאדם, וזוהי גם הפעם האחת והיחידה בה מופיע ניסוח שונה לחלוטין, בו נאמר מהו "כל האדם", ואנו קוראים בו : "סוף דבר : הכל נשמע, את אלהים ירא, ואת מצותיו שמר כי זה כל-האדם" (יב/יג).

האמונה הדתית העמוקה הטמונה וצפונה בפסוק מפתיע זה שאיננו משיב כלל מה טוב לאדם, אלא משיב על שאלה שלכאורה לא נשאלה כלל, הוי אומר מהו האדם, תכליתו, והתוכן הערכי שבקיומו, ופסוק זה כאילו משיב גם על כל השאלות המוצגות לאורך פרקי המגילה.

זוהי גם העדות הנאמנה כי פסוק זה הוא תוכנה המרכזי, וכולה אינה אלא חותרת לקראתו. לשון הכתוב איננה אומרת כי זה טוב לאדם, אלא אומרת "כי זה כל האדם"...

בתשובתו הסופית מציג מחבר "קהלת" את יראת אלוהים ושמירת מצוותיו במשמעות האמונה-לשמה, לא משום שהן בבחינת "טוב לאדם", אלא משום היותן מהוות את מהות האדם.

לסיום, משפט סיכום של רש"י: סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא . מה שתוכל עשה ולבך

לשמיםואת מצותיו שמור כי זה כל האדםכי לדבר הזה נברא כל האדם.

ואולי בשורה התחתונה: סוף טוב הכל טוב