מגילת הסתר מגילת הפחד - אסתר א' |דודו פלמה

מאת: כתיבה וציור דודו פלמה ת.פרסום: 08/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פורים הוא חג של שמחה. כך לפחות מורה לנו התודעה ההיסטורית תרבותית. רעשנים, מסכות, שירים וריקודים, הבה נרעישה רש רש רש… תהלוכות של ילדים ומסכות, וגם מרדכי, אסתר והמן ואוזניו הטעימות. אנשים אף מגדילים לעשות ומפליגים במצוות החג ומרבים בשתייה ובהתהוללות עד דלא ידע, (אבא שלי היה נוהג לומר בהומור שבפורים כל היהודים מתחפשים לגויים, ואילו ביום כיפורים כל הגויים מתחפשים ליהודים). אלא שכמו גם בתרבויות אחרות, אם קורעים את המסכה מעל ריקודי הליצנים והמולת הרעשנים, מתגלה שצהלות השמחה מחביאות מאחריהן אימה גדולה. כאילו נגזר שיתגשם מה שאימא שלי הייתה אומרת תמיד בחרדה גדולה: “חכה ותיראה, זה עוד יסתיים בדמעות”…

וכמו באגדות המגילה נפתחת במשתה ושמחה: ה וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים. אבל ככה זה נגמר: א וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ, לְהֵעָשׂוֹת: בַּיּוֹם, אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם, וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. ב נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לִשְׁלֹחַ יָד, בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם; וְאִישׁ לֹא-עָמַד לִפְנֵיהֶם, כִּי-נָפַל פַּחְדָּם עַל-כָּל-הָעַמִּים. ג וְכָל-שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת, וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים, אֶת-הַיְּהוּדִים: כִּי-נָפַל פַּחַד-מָרְדֳּכַי, עֲלֵיהֶם. ד כִּי-גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל-הַמְּדִינוֹת: כִּי-הָאִישׁ מָרְדֳּכַי, הוֹלֵךְ וְגָדוֹל. ה וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם, כִּרְצוֹנָם. ו וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה, הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת, אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא, צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ; וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם. (מגילת אסתר פרק ט) 

איכשהו נדמה שפורים ירד מקדמת דנא אל העולם כשהוא כורך בקרביו צהלות של שמחה הנמהלות באנקת נשחטים. שמחה ופחד הם רגשות מנוגדים. הפוטנציאל הטמון בשילוב ההרסני שבין השניים בפורים מחייב אותנו להתאזן איכשהו אחרת יהיה רע. 

ובפורים תשנ”ד 25 בפברואר 1994, בשעה 5 לפנות בוקר, הגיע ברוך גולדשטיין למערת המכפלה כשהוא לבוש מדי צה”ל ונושא דרגות סרן. ב”אולם אברהם” שבמערה התפללו 13 יהודים, בהם גולדשטיין, וב”אולם יצחק” התפללו באותה עת כ- 800 מוסלמים, בתפילת יום השישי שלפני תחילת צום הרמדאן. גולדשטיין עבר ל”אולם יצחק”, ובאמצעות רובה “גליל” שהיה ברשותו, רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 מהם. ובביזה לא שלח ידו. לאחר שחדל מלירות, אם משום שאזלה התחמושת שהייתה ברשותו או עקב מעצור בנשקו, השתלטו עליו המתפללים המוסלמים והרגו אותו באמצעות מטף כיבוי.

בגמרא מופיע סיפור המתחיל במשתה פורים צוהל ומסתיים בשחיטה טוטאלית. וכל זה במסגרת ניסיון של אנשים חכמים לצאת ולבדוק כמה רחוק אפשר ללכת במצוות “עד דלא ידע”:
אמר רבא: חיב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. כלומר שיהא שיכור ביותר. וכן מסופר: רבה ורבי זירא עשו סעודת פורים ביחד. השתכרו. קם רבה ושחט את ר’ זירא. למחרת כשהתפקח וראה מה עשה ביקש עליו רחמים (התפלל עליו) והחייהו. לאחר שנה אמר לו לר’ זירא: יבוא אדוני ונעשה סעודת פורים ביחד. אמר לו (ר’ זירא) לא בכל שעה ושעה מתרחש נס. (מגילה דף ז עמוד ב) 

חכמינו ז”ל, מעבירים מסר בהיר ביותר באשר לשאלה כמה זה עד דלא ידע?- עד שאתה מאבד את הראש, כמובן, כי לא בכל שעה ושעה מתרחש נס. “הישארו מאוזנים ואל תאבדו את הראש” הם שבים וקוראים אלינו מעבר לתהום הזמן שנפערה בינינו לבינם. אבל אנחנו אוטמים אוזנינו לדברי חז”ל כאילו הם שירתן המסוכנת של הסירנות וממשיכים להשתולל בהתלהבות ובחדווה ופורצים אגב כך את כל הגבולות עד שאנחנו הולכים ומאבדים את הראש כמו רבי זירא.

לנו כבר אין את חז”ל, לנו יש את הרב שמואל אליהו הרב יצחק שפירא ואת הרב מלמד ואת הרב דב ליאור, והם משננים לנו את משנתם האיומה. ולכן, אחרי שנאבד את הראש נמשיך ונאבד גם את כל השאר.
------------------------------
בציור: תחפושת מומלצת לילדים