וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי - אסתר א | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר תמונה ויקיפדיה Normand, Ernest/Wikimedia Commons/Public Domain ת.פרסום: 08/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

"כל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם", כך מאמר חז"ל. דווקא חג זה, על ההוללות הכרוכה בו, שבטקסט שלו שמו של האלוהים אינו מופיע – דווקא הוא יתקיים כאשר כל החגים יבוטלו, לאחר בוא המשיח.

יש, אם כן, לחג פורים מעמד מיוחד. אבל יש להודות שבדור האחרון, יש מי שמנסים לכרסם במעמדו, להבזות אותו, להציגו באור שלילי. יש טרנד כזה, פוליטי בעיקרו, של מי שמגילת אסתר אינה נאה להם.

במאמריי על פרקי המגילה אנסה להתמודד עם הטענות המועלות כלפי המגילה. אולם בראש ובראשונה, עוד בטרם נצלול אל פרקיה ופסוקיה, יש לזכור את העיקר – בחג פורים, עליו אנו מצווים במגילה עצמה, אנו חוגגים את סיכולה של שואה והשמדה. כאשר אנו מציינים את זכר שואת יהדות אירופה, אנו מתאבלים על הרצח ההמוני, ואנו נשבעים להתאבל עד סוף הדורות, לזכור ולא לשכוח. זאת, חרף העובדה שתכנית "הפתרון הסופי" לא התגשמה. לא זו בלבד שהעם היהודי לא הושמד, הוא חי וקיים, הקים מדינה ריבונית חזקה ומשגשגת.

מגילת אסתר הוא סיפור על סיכול הניסיון הראשון להשמיד את העם היהודי כולו. ובמקרה זה, לא זו בלבד שהמזימה כשלה, היא לא הייתה כרוכה בשואה וברצח המוני של יהודים. הניתן לפקפק בכך שיש כאן סיבה למסיבה רבתי, לדורי דורות? ובכן, יש המפקפקים, משום מה. החג הזה, אפעס, לא לאנינות טעמם. אני רואה ב"אנינות" הזאת צדקנות מאוסה, ואתייחס לכך בפרקים הבאים.

מגילת אסתר היא בעיניי מגילת הגלות. היא מספרת סיפור שכולו בגלות, וכולו גלות. סיפור הסכנה הפיזית של השמדת העם בגלות, וסיפור הסכנה הרוחנית של שמד והתבוללות בגלות. וכיוון שגם ההאפי-אנד הוא גלותי, אני מטיל ספק בהאפי-אנדיותו.

אולם בפרק א היהודים אינם מופיעים. בפרק זה אנו נחשפים לצביונו של שלטון אחשוורוש ולמעמד האישה בממלכה.

****

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה. בַּיָּמִים הָהֵם, כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו. בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם. וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם, הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן, מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ. חוּר, כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן, עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת. וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים, וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ. וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת. אֵין אֹנֵס, כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ, לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ.

אחשוורוש מוצג כמלך השולט על מעצמת על אדירה, בעצם, על מרבית שטחו של העולם הקדום, ונהנה מעושר וכבוד רבים.

אולם אופי שלטונו מבוסס על נהנתנות מופקרת. הסיפור נפתח במשתה של חצי שנה! במשך חצי שנה, המלך, שריו וכל האליטה השלטונית, עסוקים בהוללות וסביאה, ובהתבשמות מן הפאר והעושר.

מעצם היכולת להתפנות לחצי שנת משתה, ניתן להסיק שהממלכה נהנית מתקופה של שלום, של ביטחון חיצוני ופנימי ושל רווחה. השלטון מוצג כפתוח, יחסית – פותח את שעריו לשבוע של משתה עממי, שהציבור כולו מוזמן אליו, אך אֵין אֹנֵס, כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ, לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. כלומר, אין חובה לשתות, אין חובה להשתתף וכל אדם יכול לנהוג כרצונו.

וכאן אנו פוגשים את גיבורת הפרק – המלכה ושתי. 
גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת, אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן, אָמַר לִמְהוּמָן, בִּזְּתָא, חַרְבוֹנָא, בִּגְתָא, וַאֲבַגְתָא, זֵתַר וְכַרְכַּס, שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים, הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת, לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ, כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.
למלך, מן הסתם, היו נשים ופילגשים רבות. אולם המלכה – היא אחת. מעמדה הוא כזה, שלא מצופה מן המלך להזמין אותה למופע חשפנות בפני שריו. אך המלך, בשכרותו ובטיפשותו, החליט להשוויץ בפני שריו ומקורביו. המלך אומר – וברור שהצו שלו חייב להתבצע.

איך תנהג ושתי?

התקופה היא תקופה פטריאכלית ושוביניסטית מובהקת. במגילת אסתר מופיעות שלוש נשים מרכזיות ובעלות עוצמה, ושתי, זרש ואסתר. כל אחת מהן מציבה בפנינו מודל שונה לחלוטין של מנהיגות נשית, בעולם פטריאכלי.

לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת. על פי מדרש אסתר רבא, ציווה המלך על ושתי להופיע בפני השרים עירומה, כשרק כתר על ראשה. אמר רבי איבו: כפרתן של ישראל, כשישראל אוכלין ושותין ושמחין, הן מברכין ומשבחין ומקלסין להקב"ה. כשאומות העולם אוכלין ושותין, מתעסקין הן בדברי תפלות. זה אומר מדיות נאות, וזה אומר פרסיות נאות. אמר להם אותו טיפש [אחשוורוש] כלי [האישה] שאותו האיש [אחשוורוש] משתמש בו אינו לא מדית ולא פרסית, אלא כשדית. מבקשים אתם לראותה? אמרו לו הן, ובלבד שתהא ערומה. אמר להם: הן וערומה. ר` פנחס ור` חמא בר גוריה בשם רב אמר: ביקשה להיכנס אפילו בצלצול [לבוש מינימלי] כזונה ולא הניחו אותה [לא הרשו לה]".

על פי המדרש, ישבה חבורת גברים הוללת ושיכורה, והשיכורים החלו להתערב: הנשים מאיזו עדה הן היפות ביותר. אחשוורוש רצה להשוויץ ביופיה של ושתי, וחבריו דרשו שהיא תופיע לפניו עירומה. כותבי המדרש מתארים מו"מ שניהלה ושתי, באמצעות שליחי המלך, עם אחשוורוש. היא הייתה מוכנה לבוא בלבוש מינימלי, אך המלך סירב.

הדגם של ושתי הוא המופת הפמיניסטי: 
וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים.

ושתי היא האישה הפמיניסטית הראשונה. היא העזה לומר לא. היא העזה לומר: עד כאן! והיא הייתה מוכנה לשלם את המחיר.

המדרש ממשיך ומתאר את המו"מ שניהלה ושתי עם אחשוורוש. "שלחה ואמרה לו, דברים שאמורים לנגוע ללבו. אמרה לו: אם רואים אותי נאה, הם נותנים עיניהם להשתמש בי, והורגים אותך. אם רואים אותי מכוערת יגנו אותך בגללי. רמזה לו ולא נרמז, עקצה אותו ולא נעקץ. אמרה לו: היית רגיל אצל בית אביך להיות מכניס לפניך נשים זונות ערומות ועכשיו כשנכנסת למלכות לא חזרת מקלקולך. רמזה לו ולא נרמז, עקצה אותו ולא נעקץ" [עיבוד של מדרש אסתר רבא].

בתחילת המו"מ היא ניסתה לרמוז לו שרק רע ייצא מהופעתה. אם היא תמצא חן בעיניהם, הם עלולים לקשור קשר נגדו ולהרוג אותו כדי לרשת אותה. אם לא תמצא חן בעיניהם – הוא ייצא נלעג. הוא לא השתכנע. היא עברה לעקיצות – מזכירה לו: היי, אתה מלך. לא מכובד שמלך ינהג כך. אינך איזה צעיר הולל בן 26 שמסתובב במועדוני חשפנות. דבר לא עזר.

במסורת היהודית ושתי נתפסת כדמות שלילית. יתכן, שהסיבה לכך, היא העובדה שאסתר החליפה אותה. כלומר, היא מוצגת באור שלילי, כדי לפאר את אסתר. אולם אין כל הצדקה לכך. ההיפך הוא הנכון. דמותה חיובית ביותר. דמות מופת. מופת של צניעות, מופת של כבוד עצמי, מופת של אומץ, מופת של חוסן נפשי.

וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ. 
המיאון של ושתי לצו המלך הוא לא פחות מרעידת אדמה. אחשוורוש מכנס ישיבת קבינט דחופה. 
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים, כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין. וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא, שֵׁתָר, אַדְמָתָא, תַרְשִׁישׁ, מֶרֶס, מַרְסְנָא, מְמוּכָן - שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי, רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת. כְּדָת: מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד הַסָּרִיסִים?

אנו רואים במגילה תופעה מעניינת. מצד אחד, כוחו של אחשוורוש בלתי מוגבל. הוא יכול, בשכרות וללא כל שיקול דעת, להורות על מלחמות ועל השמדת עם כלאחר יד, על דעת עצמו. מצד שני, הוא מכנס ישיבת ממשלה מיוחדת על כך שאשתו לא נענתה לו. והוא גם שואל אותם, מה החוק = הדת, אומר בנושא כזה? גם בהמשך נראה כיצד אחשוורוש מתכסה לעתים בחסות החוק.

למה אחשוורוש מכנס את שריו? ההתייחסות למקרה אינה כאל סיפור פרטי, אלא כאל סיפור כללי, הנוגע להתייחסות כל הנשים לכל בעליהן. אם הדבר אינו ברור מעצם כינוס הפורום, בוודאי שהוא ברור מדברי ממוכן, שאכן התקבלו על דעת הפורום כולו.

וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים: לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן, בְּאָמְרָם: הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה. וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי, שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ, וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף.
ממוכן מזהיר מפני תקדים. אם המלך יעבור על סירובה של ושתי לסדר היום, כל נשות הממלכה תראינה זאת כתקדים, שמותר להן להמרות פי בעליהן.

אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו, וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי, וְלֹא יַעֲבוֹר, אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה. 
לא ברור האם מדובר בהוצאתה להורג, בהגלייתה או "רק" בפיטוריה. דבר אחד ברור – מלכה היא כבר לא תהיה. דוגמה אישית היא לא תוכל לתת.

וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, בְּכָל מַלְכוּתוֹ, כִּי רַבָּה הִיא. וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן, לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן. וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ; אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ, לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ.

המלך ושריו השתמשו בכל כלי התקשורת האפשריים כדי לפרסם את עונשה של ושתי ולהרתיע את כל הנשים.

וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ – האימפריה הייתה מרובה עמים ולשונות, וכנראה היו הרבה נישואי תערובת. משמעות הצו, היא שהשפה, כלומר הזהות והתרבות, בבית של נישואי תערובת, תהיה על פי הגבר.

ההתייחסות לושתי אינה כאל אישה פרטית, אלא כאל דוגמה לכלל נשות הממלכה.

האם גם ושתי הבינה זאת מלכתחילה, ומטרתה הייתה להיות מופת לכל הנשים, ואף הייתה מוכנה להסתכן ולשלם על כך את המחיר? אם כן, ערכה רק עולה, והיא ראויה להערכה רבה אף יותר.

****

בפרק א עוד לא מופיע העם היהודי, ואנו יכולים רק לשער מה היה מעמדו. דומה שאופי שלטונו של אחשוורוש היה סובלני, אפשר לכל עם ועם מידה של אוטונומיה, כולל שימוש בלשונו. כנראה שהמלך ראה בכך דרך למנוע מרידות ולשמר את שלטונו.

הסובלנות הזאת אפשרה, מצד אחד, על קיום נבדל. מצד שני, חיי ההוללות, סימום ההמונים במשתאות, בלחם ושעשועים ותכניות ריאליטי מטופשות, מקשה על היבדלות תרבותית. קל להיסחף לאווירה הקוסמופוליטית של הנהנתנות הזאת.