הפתרון הסופי - אסתר ג' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה ויקיפדיה ת.פרסום: 12/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים.

זוהי תכנית הפתרון הסופי ל"בעיית היהודים", שתכנן קודמו של היטלר, המן.

בעיסוקנו במגילת אסתר, אנו יכולים לדון בכל מיני אי סימפטויות אלו או אחרות, שאינן תמיד לרוחנו. אך אל נשכח מהו לוז הסיפור, מהי מהות המגילה. זהו סיפור של מעצמת העל, שגזרה על השמדה טוטלית של העם היהודי כולו, וסיכול הניסיון הזה.

****

נחזור לתחילת הפרק. 
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, וַיְנַשְּׂאֵהוּ, וַיָּשֶׂם אֶת-כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ.
אחשוורוש קידם את השר הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי לראש השרים. אחשוורוש ציווה על כל העם, כולל השרים עצמם, כנראה על פי בקשת המן, להשתחוות לכבודו כאשר הוא חולף עם פניו.

וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ. וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה.
למה, בעצם, מרדכי לא כרע ולא השתחווה?

כשחומייני הגיע לאיראן, הופיעה תמונה מפורסמת, של השתחוות המונית לכבודו. מה היה קורה למי שהיה נמנע מהשתחוות. בתוך ההמון הזה, יתכן שלא היו מבחינים בו. אך סביר יותר להניח שהוא היה צפוי ללינץ`. אדם צריך היה להיות אמיץ באופן קיצוני, כדי לקרוא תיגר ולנהוג אחרת מן ההמון.

קל וחומר כאשר יצא צו מפורש של המלך, המחייב השתחוות להמן. מרדכי ידע, שבסירובו הוא מסכן את חייו. בשלב מסוים הוא ידע שהוא מסכן את חיי העם כולו. ואף על פי כן הוא התעקש. 
מרדכי ידע שהוא מסכן את עצמו ובשלב מסוים – את עמו.

וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, לְמָרְדֳּכָי: מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ? וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם. וַיַּגִּידוּ לְהָמָן, לִרְאוֹת: הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי? כִּי הִגִּיד לָהֶם, אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי.

עבדי המלך מתגלים כשטינקרים. בתוך ההמון המשתחווה, המן לא הבחין במרדכי הסורר. אבל עבדי המלך הציקו למרדכי, ולבסוף הלשינו להמן. לשם מה? כי לראות אם מרדכי יעמוד בדבריו אליהם. הוא הסביר שלא ישתחווה מסיבות דתיות – היותו יהודי.
למה, בעצם? מה הבעיה בהשתחוות הזאת? איפה כתוב שאסור להתחוות?

אין כל מקור הלכתי האוסר השתחוות בכלל, וגם לא השתחוות לגוי. 
אם אין איסור – מדוע הוא מסתכן, בשם הדת, באי השתחוות? אם אין הלכה כזאת, אולי יש מסורת כזאת? אולי מעשה אבות?

נבחן את הדברים.

וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם. תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי. וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: שְׁמָעֵנוּ, אֲדֹנִי! נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ. בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ. אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ. וַיָּקָם אַבְרָהָם, וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ, לִבְנֵי חֵת. (בר` כג, ג-ז).
אברהם אבינו, אבי האומה, מייסד המונותאיזם, לא ראה כל בעיה בהשתחוות בפני אחרים, בפני גויים.

וסיפור ההשתחוויה האולטימטיבי:

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא, וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ. וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה, וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו. וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ, וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו, וַיִּשָּׁקֵהוּ, וַיִּבְכּוּ. וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים, וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה לָּךְ? וַיֹּאמַר: הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ. וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ, וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיֹּאמֶר: מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה, אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי? וַיֹּאמֶר: לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: יֶשׁ לִי רָב, אָחִי. יְהִי לְךָ, אֲשֶׁר לָךְ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אַל נָא, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי, כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים, וַתִּרְצֵנִי.

יעקב נפגש עם אחיו עשו, בשובו מפדן ארם. הוא אינו יודע האם אחיו חזר בו מגזירת הנקם. כדי לרצות אותו, הוא משתחווה לו שבע פעמים ואח"כ משתחווים נשותיו, פלגשיו וילדיו.

אז למה מה שמותר לאברהם וליעקב אסור למרדכי, עד כדי פיקוח נפש?

אין בטקסט שום הסבר שיכול לסייע לנו להבין את פשר הדבר, ובמצב כזה נפנה לחז"ל, למדרש אסתר רבה.

"וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן". רבי יוסי בר חניה פתח: "טמנו גאים פח לי". אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מצודה [=מלכודת] פרשו לי עובדי כוכבים להפילני. אומרים לי: עבוד עבודת כוכבים. אם אני שומעת להם, נענשתי על ידך. אם אין אני שומעת להם, הם הורגים אותי. משל לזאב שצמא למים ופרשו לו מצודה על פי המעיין. אמר: אם ארד לשתות הריני ניצוד, ואם לא ארד הריני מת בצמא.

ועוד מדרש - 
"וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" – וכי קנתרן היה, ועובר על גזירת המלך?! אלא כשציווה אחשוורוש להשתחוות להמן, חקק עבודת כוכבים על לבו ונתכוון כדי שישתחוו לעבודת כוכבים. וכשהיה רואה המן שאין מרדכי משתחווה לו נתמלא חֵמה, ומרדכי אומר לו: יש אדון המתגאה על כל גאים, היאך אני מניחו ואשתחווה לעבודת כוכבים?

כשיש לנו קושי לפרש את הסיפור המקראי, מוזעק צוות התערבות של חז"ל. מה הפתרונות שהוא מציע?

שלושה דברים עליהם נאמר ייהרג ובל יעבור: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. כדי להצדיק את פיקוח הנפש של מרדכי, אומרים חז"ל שאין המדובר רק בהשתחוות למנהיג, אלא בעבודה זרה (למשל, תכשיט פולחני שהוא נשא על לבו. ואם בעבודה זרה מדובר, הרי שייהרג ובל יעבור.

יש רק בעיה אחת במדרש – אין לו הד כלשהו בטקסט. האם הוא משכנע?

למדרשים – פתרון נוסף.

נחזור לטקסט על יעקב ועשו. חז"ל הגדירו את שנאת עשו ליעקב כשנאת נצח. עשו / אדום, הוא אב טיפוס לשנאת ישראל. רומא והנצרות כונו (מטעמי צנזורה?) אדום. איך זה מתקשר לכאן?

מיהו המן? "אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי". המן הוא צאצא של אגג. מיהו אגג? מלך עמלק. מיהו עמלק?

אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי עֵשָׂו: אֱלִיפַז בֶּן עָדָה, אֵשֶׁת עֵשָׂו. רְעוּאֵל בֶּן בָּשְׂמַת, אֵשֶׁת עֵשָׂו. וַיִּהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז: תֵּימָן, אוֹמָר, צְפוֹ, וְגַעְתָּם וּקְנַז. וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו, וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק. אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו.

עמלק היה נכדו של עשו. המלחמה של ישראל ועמלק, היא המשך למלחמה של ישראל ועשו.

"ויבוא עמלק וילחם עם ישראל". מדרש חז"ל (ילקוט ראובני): מה ראה עמלק להילחם עם ישראל? אלא כשרדף אליפז אחר יעקב ביקש להרגו במצוות אביו, אמר לו יעקב: אם תהרגני, מוטל עליך גזירת ברית בין הבתרים. ולא הרגו, וציווה לעמלק בנו שימתין עד שיצאו בני ישראל ממצרים ויהיו מוכנים לקבל הברכות בארצם, ואז ילחם עמהם.

הקללה על עמלק נובעת משתי סיבות. א. שזינבו בנחשלים. ב. שתקפו ללא כל סיבה והתגרות. המדרש דווקא מנסה למצוא סיבה. אליפז – בנו של עשו, כביכול הצטווה להרוג את יעקב. יעקב מזהיר – אם הוא ייהרג, עשו ובניו ירדו מצרימה על פי הנאמר בברית בין הבתרים. עשו ציווה את עמלק להמתין עד שהנאמר בברית ימולא. כשיֵצאו, יהיו בדרך לא"י, להגשים את ברכת יצחק. אז ישמיד אותם ויוותר להגשים במקומו.

מכאן – סיפור ישראל ועמלק המתגלגל עד מגילת אסתר, מתחיל מהעימות בין יעקב ועשו.

בסיפור המפגש של יעקב ועשו - מי השתחוו? ומי לא השתחווה?

שהשתחווה יעקב לעשו לא נולד בנימין ולא השתחווה עם שנים עשר בניו, כי אם השתחווה גם כן בנימין עמהם לא היה תקומה, חס וחלילה, לישראל (ילקוט ראובני).

יש לחז"ל קושי להתמודד עם הפחדנות של יעקב כלפי עשו. יש להם קושי עם העובדה שכולם השתחוו. אף אחד מבניו של יעקב לא שמר על הכבוד. בתור שכזה, עם ישראל אינו ראוי לתקומה. אבל רגע, יש אחד שלא השתחווה. בנימין, שטרם נולד.

מיהו מרדכי?

כפי שאמרנו בפרק הקודם: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי.

מרדכי הוא איש ימיני, בן לשבט בנימין, נינו של קיש, אבי שאול. שאול הוא הדמות החשובה ביותר בתולדות שבט בנימין.

מרדכי הוא צאצאו של קיש, ממשפחת המלוכה.

חשבון ארוך לבית שאול ולאגג העמלקי. שאול איבד את המלוכה בעקבות המלחמה עם אגג.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ, עַל יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה, שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהוָה. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו. וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (שמ"א טו, א-ג).
,
שאול מצוּוה לממש את הציווי של השמדת עמלק.

וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים, וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב. וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם. וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ.

למה הם חמלו עליהם? הרגו את הנשים והילדים, ופתאום גילו רגישות לצער בעלי חיים? הם רצו שלל. ובאשר לאגג – שאול, שלא חס על הנשים והילדים, גילה סולידריות עם בן המעמד שלו - מלך. שמא כתעודת ביטוח עתידית לעצמו?

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה. וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהוָה בְּדָרֶךְ, וַיֹּאמֶר: לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים, אֶת עֲמָלֵק, וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה, וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל, וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה, וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְהוָה, וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם, לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל.

שמואל מאשים את שאול על שלא השמיד את עמלק ועל לקיחת שלל. שאול מטיל את האחריות על העם, אך טוען שהשלל נלקח למען קרבן לאלוהים. תשובת שמואל: החפץ לה` בעולות וזבחים וגו`. שמואל הורג בעצמו את אגג.

הפרשה הזאת היא הסיבה לאבדן ממלכת שאול.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ, כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת, וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל: קָרַע יְהוָה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.

אחרי שאול, הפעם היחידה שמלוכה חוזרת לשבט בנימין ולמשפחת שאול היא במגילת אסתר!

אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו, וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי, וְלֹא יַעֲבוֹר, אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה.

כותב המגילה הכיר את שמ"א ולא בכדי בחר באותו פסוק. המשמעות - מגילת אסתר היא תיקון מחדלי העבר בכל הנוגע לעמלק. כיוון ששאול לא השמיד את עמלק, צאצאו של אגג, המן, קם להשמיד את ישראל. יש כאן קושי – איך נשארו עמלקים, למרות ששמואל הרג את אגג? חז"ל: באותו לילה ששאול השאיר אותו בחיים, אגג שכב עם שפחה כנענית, והמן הוא התוצאה של רשלנות הביצוע של שאול.

הפעם נהגו אחרת. להבדיל מהשארת אגג בחיים, המן ובניו הוצאו להורג. להבדיל מביזת הצאן והבקר, הפעם נאמר בפירוש שלוש פעמים "ובביזה לא שלחו את ידם".

בין ישראל ועמלק נערך עימות בארבע מערכות.

מערכה א` – מאבק יעקב ועשו. יעקב ובניו משפילים את עצמם כדי להינצל.
מערכה ב` – עמלק מתנפל על ישראל במדבר. ציווי מחיית עמלק.
מערכה ג` – שאול ואגג. שאול חס על אגג. העם לוקח שלל.
מערכה ד` – התיקון. מרדכי (בן ימיני, בנו של בן יעקב שלא השתחווה) שומר על הכבוד הלאומי ולא משתחווה. היהודים מבצעים הפעם את מחיית עמלק (מבקשים עוד יום בשושן, כדי להבטיח את השלמת המשימה), הורגים את צאצאו של אגג וצאצאיו ולא לוקחים מן הצאן.

הביטוי לכך – אסתר מלכה ומרדכי משנה למלך. המינוי הזה מסמל את תיקון הדחת שאול. עם זאת, אין היא מלכת ישראל ואין לה שושלת. מלכות ישראל נשמרת לבית דוד.

כל סיפור עמלק, הוא סיפור קשה מאוד, ולא עליו תהיה גאוותנו. הסכנה היא מפני קריאה פונדמנטליסטית של התורה, לפיה מצוות מחיית עמלק שרירה וקיימת, וזיהוי עמלק בין אויבי ישראל. כך הרי מציגים חסידיו של ברוך גולדשטיין, שערך בפורים במערת המכפלה טבח המוני, את מעשהו.

חז"ל ודורות של פרשנים, דרשנים ומקובלים חששו מפרשנות כזאת, והתמודדו עם מצוות מחיית עמלק בדרכים שונות. למשל, באמירה שעמלק הוא הרוע הקיים בתוכנו, ואותו עלינו להשמיד, ללא שפיכות דמים. ומכל מקום – באמירה שעמלק אינו קיים עוד, ולכן המצווה אינה קיימת עוד ואין לחפש עוד את עמלק.

ניתן לראות במגילת אסתר את סיומה הסופי והמוחלט של פרשת עמלק, ולכן אין עוד עמלק, אויבי ישראל אינם עמלק, אין לחפש את עמלק, ואין כל צידוק למי שמנסים היום למחות עמלק מדומה.

****
תגובת המן מטורפת. מה כבר קרה? מישהו לא השתחווה לך? אז לא השתחווה. אבל המן אינו יכול להכיל זאת. העונש על החטא הכבד, הוא החמור ביותר – מוות. אולם אין הוא מסתפק במוות למרדכי.

וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ, כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי. וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, עַם מָרְדֳּכָי.
המן הוא אב טיפוס לאנטישמיות. שנאת היהודים בלתי רציונלית על פי כל מידה. בשל "חטאו" של יהודי אחד, הוא מצווה להשמיד עם שלם.

המן אינו מוסמך לקבל החלטה כזאת, אבל כנראה שזאת בעיה קטנה מאוד. לשכנע את אחשוורוש להשמיד עם, זו ממש לא בעיה. סוף סוף, מה זו השמדת עם? זה לא נושא כמו סירוב המלכה להופיע בפני חבריו השיכורים.

אחשוורוש כלל אינו יודע על קיומו של העם היהודי. המן "מסביר" לו, והוא מאשר.
יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.
הפסוק הזה מבטא את מארת הגולה. עם מפוזר ומפורד בין העמים, הוא עם מועד לפורענות ולשואה.

אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם. וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ. וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים.
המן חושש שמא אחשוורוש ירצה למנוע את השמדת העם היהודי, כדי לא להפסיד את מסיהם. והוא בא עם פתרון – בידיו סכום עתק של עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף.
אולם אחשוורוש מוותר על הכסף, ונותן אור ירוק להמן.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן: הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ.

וכאן מתוארת תכנית הפתרון הסופי – תכנית מסודרת ומאורגנת, וקודם לה תהליך ביורוקרטי מסודר, בדומה לביורוקרטיה הנאצית. 
וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת, אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה. וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב, וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ. וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, וּשְׁלָלָם לָבוֹז. פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה. הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.

זאת הגולה. עם חסר עצמאות, חסר שורשים, מחוץ למולדתו, ללא עצמאות וריבונות, מפוזר ומפורד, נתון לרצונם הטוב ובעיקר הרע של זרים, מועד לפוגרומים, מסעות צלב, עלילות דם ושואה.