והעיר שושן נבוכה - אסתר ג' | עופר בורין

מאת: עופר בורין התמונה :נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=68729 תבליט מארמון דריווש השני מלך פרס ת.פרסום: 12/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

המן (הרשע) מקבל מהמלך אחשוורוש מעמד של שר על. בכיר בכירי השרים
א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ; וַיָּשֶׂם, אֶת כִּסְאוֹ, מֵעַל, כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ

המלך גם מצווה מכל עבדיו העומדים בשער הארמון, להשתחוות להמן בכל פעם שהוא עובר במקום.
והעבדים עושים כמצוות המלך, חוץ מאחד מהם, מיודענו מרדכי. למה? ככה.
המן אפילו לא שם לב לכך, אבל שאר העבדים, לאחר שהם מנסים לברר עם מרדכי את פשר סרבנותו ונענים בשתיקה, מלשינים עליו להמן כדי לבחון את נחישותו למול היהודי הסרבן והשתקן.
הם לא יודעים שלמרדכי יש קלף מנצח בזרועותיו של המלך אחשוורוש, הלוא היא אסתר המלכה, בת טפוחיו.
ב) וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן--כִּי-כֵן, צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ; וּמָרְדֳּכַי--לֹא יִכְרַע, וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה
ג) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ--לְמָרְדֳּכָי: מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר, אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ
ד) וַיְהִי, באמרם (כְּאָמְרָם) אֵלָיו יוֹם וָיוֹם, וְלֹא שָׁמַע, אֲלֵיהֶם; וַיַּגִּידוּ לְהָמָן, לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי--כִּי הִגִּיד לָהֶם, אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי

המן זועם על סירובו של מרדכי, אבל במקום לטפל נקודתית בבעיה של מרדכי הסרבן, הוא מחליט לפעול באופן של עונש קולקטיווי ולהעניש את כל היהודים. 
(גם המן לא יודע על הקלף המנצח של מרדכי והוא גם לא יודע על ה"אס" הנוסף שאוחז בו מרדכי – הוא הציל את אחשוורוש ממזימת מרד ועובדה זו נרשמה בספר הממלכה עוד בפרק הקודם).
קטן עליו להתעסק עם יהודי בודד.
ה) וַיַּרְא הָמָן--כִּי אֵין מָרְדֳּכַי, כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ; וַיִּמָּלֵא הָמָן, חֵמָה
ו) וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ--כִּי הִגִּידוּ לוֹ, אֶת עַם מָרְדֳּכָי; וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--עַם מָרְדֳּכָי

המן מחליט לבצע מהלך לחיסול כל היהודים בכל ממלכת אחשוורוש.
הוא פונה למלך ומבקש ממנו אישור לביצוע הטבח ומבטיח שגם יביא לאוצר המלך הרבה זהב שיבזוז מהיהודים.
המן מתאר את העם היהודי באופן הבא:
ח) וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם

עם מפוזר בין כל העמים. נמצא בכל מקום, דתו שונה מכל שאר הדתות.
עד כאן אמת.
ועכשיו הוסיף המן קצת רעל לתבשיל כשהוא מתאר את העם הזה כסרבן מילוי מצוות המלך. המן לוקח את המקרה הפרטי שיש לו עם מרדכי ומשליך אותו על העם היהודי כולו.

אחשוורוש, ללא חקירה וללא בדיקה, מאשר להמן את המהלך:
י) וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ, מֵעַל יָדוֹ; וַיִּתְּנָהּ, לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי--צֹרֵר הַיְּהוּדִים
יא) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ

והרצים יצאו לכל המדינות עם ההנחיות לרצח של העם היהודי ביום ספציפי בשנה:
יג) וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, אֶל-כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ--לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז

והמלך והמן, לאחר סיום "יום העבודה הקשה", מתרווחים להם על איזה "דרינק" בעוד עיר הבירה נבוכה.
הגזירה הקשה מתקבלת במבוכה, אבל איש לא מתקומם נגדה.
טו) הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים, בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת, וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה. {ס}

אז מה היה לנו כאן:
מרדכי גאוותן ללא סיבה.
המן רשע וגאוותן גם הוא.
עונש קולקטיווי בלתי מוצדק בעליל.
מלך מטורלל חסר כל אחריות מינימלית.
ואזרחים העומדים מהצד. אולי לא מסכימים, אבל שותקים ונבוכים.

אני יודע ששום דבר לא דומה לשום דבר, אבל אולי בפורים הקרוב, כשנקרא את המגילה ונשמח בה, ונצא לרחובות בתחפושות עד-לא-ידע, אולי אולי מישהו יזכר לא רק בהיותנו גרים בארץ מצרים, אלא גם בהיותנו מועמדים להשמדה בפרס ומדי, ממלכות המטורלל אחשוורוש, ויחשוב עוד פעם בטרם הוא מטיל עונש גירוש על ה"מסתננים" שלא באים בטוב לתושבי דרום תל-אביב (בצדק מבחינתם), ובמקום לחתום ולממש צוויי גירוש כדי לקושש אהדה משנאת הזר, יפעל לטיפול מסודר, מוסרי והגיוני בעניין, ובאותה הזדמנות גם ישקיע משאבים שמעולם, גם בטרם הגיעו ה"מסתננים" לדרום תל-אביב, לא הושקעו באותן שכונות.

ולגבי הציבור העומד נבוך ושותק, אני מוכרח לציין שבישראל קמים ציבורים רבים וצועקים ופועלים נגד צוויי הגירוש האלה, אבל ניראה שקולם חלש מדי.