וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת - אסתר ד' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה פיקסה ביי ת.פרסום: 13/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין


הגיבורה המובהקת של פרק ד היא אסתר. אנו רואים בפרק את צמיחתה, את השינוי שמתחולל בה, כיצד היא הופכת מאדם פאסיבי ותלותי, למנהיגה. אנו חוזים ברגע בו נולד מנהיג.

בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ערכנו לאורך שנים תכנית שנקראה "חברותא" – חילונים ודתיים לומדים יחד במקורות ישראל. מידי שנה בחרנו נושא, ועסקנו בו לאורך השנה. כותרת הנושא הגדירה את תוכנו, וכותרת המשנה הייתה ציטוט מן המקורות הקשור אליו.

אחד הנושאים שבהם עסקנו היה מנהיגות. מכל התנ"ך ומכל מקורות ישראל, הפסוק שבחרתי לנושא היה מפרק זה: וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

נחזור לראשית הפרק.

****

כפי שכבר אמרנו בפרקים הקודמים, מגילת אסתר, מראשיתה ועד סופה היא מגילת הגלות. רוח הגלות בולטת מאוד גם בפרק זה.

וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה. וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר, וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה.
מרדכי, כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, היה בעל תפקיד במערכת השלטונית. הוא עסק בביטחון ומודיעין, וכך נחשף מוקדם לתכנית הפתרון הסופי של המן, באישור אחשוורוש. הדבר הראשון שהוא עושה, הוא הפגנה; הפגנת מחאה וזעקה. הוא לובש בגדי אבלים, וזועק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה.

וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק. 
מקום עבודתו של מרדכי הוא בחצר המלך. הוא יכול להיכנס לחצר, לשוחח פנים אל פנים עם אסתר, אך לבוש שק, לבוש האבל, נוגד את קוד הלבוש בחצר המלך, ולכן הוא מסתפק ברחבה שלפני שער המלך.

וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים, וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד, שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים.
העם היהודי מפורד ומפוזר בין העמים. הוא בתהליכי התבוללות, וראינו זאת למשל בשמותיהם של מרדכי ואסתר. הם שכחו מה זה להיות יהודים. הגזירה מטלטלת אותם. הם אבלים אבל כבד, ונוהגים מנהגי אבלות. המילים "שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים" מתאר מצב שבו הביקוש לאפר עלה, עד שבמקומות רבים ערכו בטבורה של עיר מצעים של אפר, כדי שיספיקו לכל היהודים.

וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ. וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד. וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו. 
אסתר אמנם לא הגידה את עמה ואת מולדתה, אך קרבתה למרדכי הייתה ידועה למקורביה. הם נהגו להיפגש ועוזריה ידעו זאת. לכן, כאשר הם ראו אותו אבל, הם סיפרו לה.

תגובתה מוזרה. אין היא מתעניינת בסיבות להפגנתו, אלא מתייחסת לצעדו כאילו הוא איבד או שכח את בגדיו, נאלץ להסתפק בשקים, ולכן היא שולחת לו בגדים להחלפה. אבל כבר בתגובה המוזרה הזאת, אנו רואים את ניצני השינוי. סוף סוף היא יוזמת, היא נותנת הנחיות, היא עושה. סוף סוף הפאסיביות הקיצונית, משתנה לאקטיביות.

וְלֹא קִבֵּל.
מרדכי מסרב להחליף את השק בבגדים ששלחה לו אסתר. ועדין לא טרח לשלוח מסר לאסתר המסביר את מעשהו. אולי הוא חשד שידוע לה על התכנית?

וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ. וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי, לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה.
אסתר מבינה, כנראה, שמדובר בעניין רציני. היא שולחת שליח רם דרג למרדכי לגשש ולברר מה קרה.

בשירו "דממה דקה", משתמש אהוד בנאי במילים "מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה" לתיאור הרגע הדרמטי, הגורלי, עליו הוא מספר; רגע של "לא יום ולא לילה" כמו יציאת מצרים; רגע של "דממה דקה" כמו בהתגלות ה` לאליהו:

זה בא פתאום בשעה של לא לילה לא יום 
כשאף אחד עוד לא היה ממש מוכן 
זה עבר בכל התדרים בכל הערוצים 
מהכביש המהיר לכל בית בעיר. 
אף אחד לא ידע מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה. 
לא, אף אחד אף פעם עוד לא שמע דבר כזה -
דממה דקה.

... וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם, נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר, וּלְהַגִּיד לָהּ, וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ.
כזכור, מרדכי ציווה על אסתר להסתיר את עמה ומולדתה, והיא מילאה אחר מצוותו. אולם כעת זו שעת חירום. הוא עדין חש את עצמו במעמד של "מצווה", והוא מורה לה לצאת לשליחות גורלית אצל המלך, לנצל את מעמדה ואת קרבתה אליו, כדי להציל את עמה.

וַיָּבוֹא הֲתָךְ, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ, וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי.
השורש צוה חוזר כאן שוב ושוב. אסתר, שעד הפרק הזה רק צוּוְתה כבר במעמד של מְצָוַה, אך עדין לא על מרדכי, שממשיך לצוות עליה.

כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא, אַחַת דָּתוֹ – לְהָמִית. לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וְחָיָה. וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם. 
שני דברים אנו למדים מן הפסקה הזאת. אנו למדים שוב על העריצות והשרירותיות וזילות חיי האדם של מלכות אחשוורוש. ואנו לומדים גם, עד כמה נמוך מעמדה של אסתר. מלכה, נכון, אבל כמו אחרון העבדים, גם עליה נאסר להיכנס למלך ללא הזמנה. גם עונשה על כניסה כזאת הוא מוות. וכן, מסתבר שאחשוורוש והיא כבר לא מי יודע כמה. כבר חודש היא לא נקראה אליו. בכל זאת, יש עוד כמה אלפי פילגשים בהרמון.

וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר. וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר: אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ, וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.
המסר הראשון של מרדכי לאסתר, הוא שֶׁאל לה להשלות את עצמה, שבזכות מעמדה כמלכה, היא תינצל מן השואה. בפתרון הסופי אין הנחות. המסר השני הוא שאין להחריש. התגובה הטבעית בגולה, היא להחריש – להשתיק, את הסממנים היהודיים. אנו רואים זאת כעת, לנוכח גל האנטישמיות באירופה, כאשר יהודים מסירים את הכיפה מחשש לשלומם. המסר השלישי, הוא שכיהודי מאמין הוא משוכנע שבסופו של דבר צפוי להיות סוף טוב לפרשה. יקרה איזשהו נס. אבל לנס הזה צריך לעזור, כדי להביא אותו צריך לעבוד. ואם מי שבכוחה היה לחולל את השינוי השתמטה ממנו - בבוא הישועה, היא ומשפחתה יאבדו. מדוע הוא אומר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ ולא: אנחנו, משפחתנו, נאבד? כנראה הוא רוצה להעביר לה מסר של בידול בינה לבינו, אם תברח מאחריות ותשתמט מהמשימה.

וכאן בא משפט המפתח. וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. אין לך אדם שאין לו שעה. ויתכן שזו השעה שלך; שכל ההתרחשות שהביאה אותך לשלטון לא נועדה, אלא לרגע המבחן הזה, שבו בידיך היכולת לשנות את העולם, להשפיע על ההיסטוריה, להציל את עמך מכליה.

וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי, וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם. גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן. 
מגילת אסתר היא בסימן "ונהפוך הוא" – מגילת המהפכים, הטוויסטים בעלילה. יש בה מספר נקודות מפנה. בעיניי, זו נקודת המפנה. זה הרגע שבו אסתר נולדה כמנהיגה. וכמנהיגה, היא אקטיבית מאוד, היא אסרטיבית מאוד, היא פועלת ביעילות, היא רוקמת תכנית, היא מארגנת. קודם כל, היא נוטלת מנהיגות לאומית, יהודית. היא פונה ליהודים, המפורדים והמפוזרים, המפוחדים, במשפט המפתח: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים. לֵךְ כְּנוֹס! ההתכנסות של היהודים, היא הפיכתם לכוח. ההתכנסות של היהודים, כדי לגלות סולידריות עם אסתר, בשלושה ימי צום, במקביל לצום שלה, היא שתעניק לה את העוצמה לשליחות המסוכנת והחשובה כל כך. חידוש הזהות היהודית, האחדות היהודית והסולידריות היהודית, הם תנאי הכרחי להצלחה

וּבְכֵן, אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא כַדָּת. וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי. 
רק אחרי שהיא מעבירה למרדכי את תכנית ההתכנסות והצום, היא מספרת לו על החלטתה – ללכת אל המלך, לא על פי הזמנה, בניגוד לחוק, מתוך ידיעה ברורה שרבים סיכוייה למסור את נפשה במשימה הזאת. בגילוי של גבורה ומסירות נפש, היא נכונה למשימה.

מעניין, שאסתר בוחרת להגיע למשימה הזאת בשיא חולשתה הפיזית, לאחר שלושה ימי צום, כולל הימנעות משתיה. היא מאמינה שהצום יעניק לה עוצמות רוחניות הגדולות ומשמעותיות יותר מהחולשה הפיסית.

כבוגר שביתת רעב, כמי שצם 19 יום ושתה רק מים, במאבק למניעת גזירת הנסיגה מהגולן, אני יכול בהחלט להבין את אסתר. החוסן הנפשי והרוחני שהצום העניק לי, היה גדול מן החולשה הפיסית כתוצאה מן הצום. גם השליחות שלנו הייתה מניעת חורבן. והצלחנו.

וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי, וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר.
הרגע שבו אסתר בחרה במנהיגות, הוא הרגע של מהפך העוצמה בינה לבין מרדכי. מרגע זה, לא הוא מצווה עליה, אלא היא מצווה עליו. ומרדכי מקיים ברצון וללא פקפוק את מצוותה, כפי שעד כה היא קיימה את מצוותו.