האומר דבר בשם אומרו - אסתר ו' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, התמונה יאן סטיין, 1688, ויקיפדיה נחלת הכלל ת.פרסום: 16/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אז מה היה לנו שם?

המשתה האינטימי הראשון שערכה אסתר לאחשוורוש והמן עבר. אסתר הזמינה את אחשוורוש והמן למשתנה נוסף, למחרת. המן יצא שמח וטוב לב, אך רוחו נעכרה כשראה את מרדכי והלה לא כרע ולא השתחווה לכבודו. אשתו ואוהביו יעצו לו להוציא את מרדכי להורג למחרת בבוקר. הוא מיהר לבנות עץ תליה גדול.

מה מצב הצבירה של שלושת הגיבורים?

אסתר נמצאת בשיא משימת חייה – הצלת העם היהודי מפני השמדה. בינתיים הכל הולך כשורה, אך היא יודעת שעוד הכל עלול להתהפך. היא מתוחה מאוד וחרדה, אך נחושה וממוקדת מטרה. היא נערכת למשתה הגורלי, שבו בכוונתה לומר למלך את דברה.

המן באופוריה. רודף הכבוד הכפייתי הזה, הגיע לשיא הכבוד, לשיא ההכרה במעמדו כשני רק למלך, כאשר זה הלילה השני ברציפות רק הוא מוזמן למשתה אינטימי עם המלך והמלכה. ובעיקר – על הבוקר יסולק המטרד שמטריף אותו, מרדכי, ומרגע זה, הכל דבש.

ואחשוורוש? אחשוורוש במתח. משהו מוזר קורה. מה אלו המשתאות המוזרים הללו? ומה פתאום אסתר מזמינה שוב ושוב את המן? האם הוא צריך לחשוד? במה? בקשר רומנטי? קשה להאמין שאסתר הייתה מזמנת את המן יחד עם אחשוורוש אם היה כאן עניין רומנטי, אבל מי יודע? הוא לא מצליח להסיר ממוחו את המחשבה המטרידה הזאת. ובכלל, מה נסגר עם ההמן הזה. הוא לא תפס קצת יותר מדי גובה? אולי הוא לוטש עיניים לכסאי?

אחשוורוש שוכב במיטתו, המחשבות מטרידות אותו, והוא אינו מצליח להירדם. 
בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ.

המלך רוצה להסיר את המחשבות הרעות הללו, ולכן הוא קורא למשרתיו, ומבקש שישעשעו אותו. שיקריאו לו מספר זיכרונותיו, שם בטח ימצא נחמה.

וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיִּמָּצֵא כָתוּב, אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ, שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ, מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. 
במקום שעשוע ונחמה, שיסלקו מראשו את המחשבות הרעות על כך שאולי כסאו מתערער, הוא נחשף לקשר שנקשר נגדו, בקרב סריסיו, ועל ניסיון התנקשות בחייו.

על הסיפור הזה קראנו בפרק ב`. אקדח שנראה במערכה ב`, יירה במערכה ו`. לא סתם סופר לנו על פרשת הקשר של בגתן ותרש. לא סתם סופר לנו שמרדכי חשף את הקשר. לא סתם סופר לנו שאסתר העבירה את המידע לגורמים המוסמכים. לא סתם נאמר לנו שהיא אמרה דברים בשם מרדכי. ולא סתם נאמר לנו שהדברים נכתבו בדברי הימים. כל פרטי המידע נחוצים, כדי להביא את הגאולה. אילו פרט אחד מאלה היה חסר, הכל עלול היה להשתבש, להתגלגל אחרת לגמרי.

ועל כך שאסתר מסרה את המידע בשם מרדכי, והמידע הזה הביא למהפך הגורלי, אמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינא: "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם".

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה?
המלך, רדוף הפחדים, מבין שיש לתגמל את מי שגילה נאמנות.

וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ, מְשָׁרְתָיו: לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר.
לא טוב. לא טוב, חושב המלך. לעולם לא מאוחר. צריך לתגמל אותו. צריך להתייעץ ולחשוב על צ`ופר נאות.

עם מי יתייעץ המלך? יש יועץ בקהל? לילה, למה שיהיו שם יועצים? אבל הוא שומע קול מרשרש בחצר החיצונה. מישהו שלא נקרא, ולכן אין הוא נכנס לחצר התיכונה. 
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מִי בֶחָצֵר? וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה, לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ, אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ.
ומי בחצר? המן בחצר. מה הוא עושה שם מוקדם כל כך, לפנות בוקר? הוא ממהר להוציא לפועל את הוצאתו להורג של מרדכי. נכון, יש צורך בהליך בירוקרטי קצר, בחתימה של המלך על הצו, אבל זה עניין שולי. מי שחתם בקלות, ללא מחשבה, על הוראה להשמיד עם שלם, יבזבז דקה מזמנו בשאלות מיותרות על חיי אדם אחד?

הולך לו קלף, להמן. רק הגיע, וכבר נקרא להיכנס. 
וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: יָבוֹא.
וַיָּבוֹא הָמָן. וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ? וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ: לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי? וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ: אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ, וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ. וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים, וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ!
אחשוורוש טיפש, כבר אמרנו? כנראה שלא כל כך. מכל מקום, הוא לא היה זקוק לסופר המקראי, שילחש באוזנו מה אמר המן בלבו. הוא הבין זאת לבד. ודווקא כאשר הוא חושד וחושש, עד ששנתו נדדה ונטרפה, הוא שומע כיצד המן רוצה להופיע בפני העם, כאשר כל סמלי השלטון, הרכב, הלבוש והכתר של המלך, מעטרים אותו. ושרים בכירים ירוצו לפני מרכבתו ויקראו את קריאת הכבוד שלו.

המלך, לא כל כך טיפש, כבר אמרנו? הופך את הקערה על פיה, ומפיל מכה קשה על ראשו של המן, שבא לקבל אישור לסיכולו הממוקד של מרדכי.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן: מַהֵר, קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ! אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ!
מַהֵר, הוא מזרז אותו. אל תתמהמה. ואל תתחכם - אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ! ואל תשכח שיש כאן רק מלך אחד, וזה לא אתה, אדוני.

להמן לא נותרה ברירה, וביומו הגדול הוא מצא את עצמו ברגע המשפיל של חייו. 
וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי, וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ!

איך הגיב על כך מרדכי? המגילה אינה מספרת. רק מסופר שבתום הטקס המפתיע, הוא חזר אל משמרתו. אבל המן, שאתמול היה שמח וטוב לב, הוא כעת אבל וחפוי ראש. 
וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ.
הוא נִדְחַף, כלומר מיהר, בדחיפות, לביתו, לכנס את מקורביו להתייעצות נוספת.

וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ: אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי, אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו, לֹא תוּכַל לוֹ, כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו.
בשעתו הקשה, מעודדת אותו אשתו: הכל אבוד. 
והיא מיתממת - אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי, כאילו לא ידעה לפני שעות ספורות, כשהציעה להוציאו להורג, שהוא יהודי.

המן המיואש נאחז עוד בזיז אחד של תקווה: בכל זאת, הוא הבכיר היחיד שהוזמן למשתה המלכה והמלך, לילה אחר לילה. נכון, כל מה שקרה היום נורא ואיום, אך אם הזמנתי למשתה שרירה וקיימת, כנראה שלא הכל אבוד.
עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ, וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה, אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.