פוסט האפי אנד | פרק ח' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה © Alexandr Koltukov | Dreamstime.com ת.פרסום: 19/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אנו נמצאים לכאורה אחרי ההאפי אנד של מגילת אסתר. המן הרשע, צורר היהודים, חוסל על העץ שהכין למרדכי. אין המן – אין גזירת המן. יתר על כן, בתחילת הפרק אנו מתבשרים על השלמת ה"ונהפוך הוא" – אחרי שהמן הוליך את מרדכי באופן שציפה שיוליכו אותו ואחרי שהמן נתלה על העץ שהכין למרדכי, מרדכי מתמנה לתפקידו של המן, המשנה למלך, למעשה, ויורש את טירת המן על כל עושרה.

בַּיּוֹם הַהוּא, נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים. וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ. וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ, אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן, וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי. וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן.

זעפו של המלך שכך לאחר וידוא ההריגה של המן. וכעת, לאחר שכבר נוכחנו שמרדכי הוא האיש שהמלך חפץ ביקרו, נודע למלך מיהו אותו מרדכי לאשתו האהובה – בן דודהּ, אומנהּ, מחנכהּ. הוא מעביר לו את הטבעת שנתן בעבר להמן, כלומר את סמכויות ראש הממשלה. וגם לאסתר יש סמכויות, והיא מעבירה לידי מרדכי את בית המן.

נהדר. האפי אנד מושלם, ופה ניתן היה לסיים את הסיפור.

אז זהו, שלא. פרס היא הרי מדינת חוק, ממלכה מסודרת. המלך אמנם יכול בהינף יד לאשר השמדת עם ואפילו לשכוח את הפרט הלא כל כך חשוב הזה. הוא יכול לעשות כל שברצונו. כמעט. יש דבר אחד שהוא אינו יכול לעשות – לבטל החלטה שלו. החלטה שלו אינה רברסבילית. אז מה יצא לנו מסיכולו הממוקד של המן, בלי שתכנית הפתרון הסופי שרקח סוכלה יחד אתו.

אסתר כבר יודעת שלה אישית אין נשקפת סכנה. אך היא, שסיכנה את חייה כדי להציל את עמה, רואה עצמה אחראית לביטול הגזירה. 
וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו, וַתֵּבְךְּ, וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים. וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב, וַתָּקָם אֶסְתֵּר, וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַתֹּאמֶר: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו, וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו; יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ. כִּי אֵיכָכָה אוּכַל, וְרָאִיתִי בָּרָעָה, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי? וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי?
שתי תופעות בולטות בטקסט הזה. האחת היא מעמדה הנחות של האישה – אפילו שהיא מלכה, כך היא נאלצת להשפיל את עצמה, ורק בהושיט לה המלך את שרביט הזהב, היא יכולה לשטוח באוזניו את טענותיה. והשניה היא מהות הגלות. כשהיהודים בגלות, אינם עומדים ברשות עצמם במולדתם, במדינתם העצמאית, קיומם מותנה ברצונו הטוב, הרע או המכוער של כל שליט קפריזי.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי: הִנֵּה, בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר, וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ, עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִים. 
תחילה, מזכיר המלך לאסתר ולמרדכי מה כבר עשה למענם. הוא שוכח ומשכיח שהוא האיש שנתן את האישור להשמדה, ומתהדר בהוצאתו להורג של המן.

וְאַתֶּם, כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, אֵין לְהָשִׁיב.
אחשוורוש לא שכח באמת שהוא האיש שנתן את פקודת ההשמדה. וכעת, הוא מסביר את המגבלות. ידיי כבולות, הוא אומר, איני יכול לבטל החלטה של עצמי. הפתרון שלו לבעיה, הוא לתת למרדכי סמכות לתת פקודה סותרת.

וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים, רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים. אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם; לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים, וּשְׁלָלָם לָבוֹז. בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר.
את צו ההשמדה אי אפשר לבטל, ולכן הוציא מרדכי צו המאשר ליהודים להתארגן ולהתגונן בפני חילות אויביהם, וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם. ובהתגוננותם – הכל מותר. מותר להרוג ולאבד טף ונשים, מותר לבזוז את שללם. והכל, ביום אחד, היום שבו אמור היה להתבצע הפתרון הסופי של בעיית היהודים.

איך היהודים יממשו את היד החופשית שקיבלו? זאת נלמד בהמשך.

וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת - תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן. וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר. וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וּבְכָל עִיר וָעִיר, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים, מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב. וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים, כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם.
אני קורא את תיאורי השמחה הללו, ואיני יכול שלא להיזכר בתיאורי השמחה לאחר החלטת כ"ט בנובמבר. בשני הבדלים. ההבדל האחד, שכאן הבשורה קדמה לשואה וביטלה אותה. ההבדל השני, הוא שכאן היהודים נשארו בגולה, כך שלעומקו של דבר, לטווח רחוק, מצבם לא השתנה, וגזירת המן תתגלגל לצורר אחר.

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר – מכאן שמו של מושב אורה, דרומית מערבית לירושלים, שנוסד ב-1950 בידי חלוצים מתימן ומרוקו