חג של נקם או חג של שלום? - אסתר ט' |אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר© Can Stock Photo / fotokita ת.פרסום: 20/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הטבח הנורא במערת המכפלה, שבו טבח המחבל הרוצח ד"ר ברוך גולדשטיין שר"י – רופא שקורץ מן החומר שממנו קורצו רופאים כד"ר יוזף מנגלה וד"ר ג`ורג` חבש, נערך בפורים תשנ"ד, 2004. לא בכדי, נערך הטבח בפורים.

לא בכדי, מאז אותו פורים מר ונמהר, נערכת מדי פורים הילולה בחברון, שבה עוטים על עצמם מבוגרים וילדים תחפושות של "הקדוש", והחגיגה הופכת למסע הפחדה לערביי העיר.

התאריך של האירוע אינו מקרי. הוא מתקשר לפורים בהקשר של מחיית של זכר עמלק, של נקמה בגויים. לכאורה, פורים הוא חג המכשיר טבח בגויים. וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם, כלומר אין מגבלות, הכל מותר. עובדה, במגילה מסופר איך נטבחו 75,000 איש, ואיך האריכו את הטבח ביום נוסף בשושן, כי לא היו שבעים מהרצח. ואיך לא חסו על ויזתא, הילד הקטן של המן.

הסיפר (נראטיב) של הימין הקנאי הכהניסטי, הוא שפורים הוא חג של נקם בגויים.

הסיפר הזה אינו רק של הימין הכהניסטי. יש לו אוהדים גם מסוג אחר.

במאמר שפורסם ערב פורים לפני 12 שנים בעיתון "הארץ", התגולל יוסי שריד ("בין שתי מגילות", 3.3.06), על חג פורים, כיוון שבחג זה אנו חוגגים את טבח 75 אלף בני אדם ברחבי האימפריה הפרסית. במאמרו, הוא הזכיר את הטבח של ברוך גולדשטיין בחברון כהוכחה לאבחנתו את צביון החג ככזה המכשיר טבח בגויים. "הלב נחמץ" כשהוא רואה אנשים מבוגרים חוגגים את החג הזה.

שנה לפני כן כתבה ב"הארץ" שולמית אלוני מאמר: "חג פורים בימי ההודנא" באותה רוח: "הדוד של אסתר מוכר אותה לזנות וגם כל העסק הזה עם הנקמה. הרי לא פגעו ביהודים, אז למה תלו את עשרת בני המן? כל השמחה היא שהיהודים יכלו סוף סוף להרוג בגויים".

סיפר משותף לשמאלימין הקיצוני. כפי שבחנוכה "הרב" כהנא נגד לפרסם פשקוויל קבוע המכנה את החילונים מתייוונים, ומדי שנה כותב איזה חילוני קיצוני מאמר שבו הוא מאמץ את ההגדרה ומציין שהחשמונאים היו קנאים חרדים ואילו המתייוונים היו חילונים הפתוחים לתרבות העולם. כפי שהימין הרדיקלי מאמץ את שקר ה"נכבה" כדי להצדיק את רעיון הטרנספר לערביי א"י ולתלות אותו באילנות גבוהים - בראשי הציונות ומייסדי המדינה, והשמאל הרדיקלי מאמץ אותו כדי להשמיץ את מדינת ישראל ולהציג את קיומה כחטא. כך גם בפורים.

****

מסורות רבות לחג הפורים – התחפושת, קריאת המגילה, משלוח מנות, גשם, לבושתנו – שתיה לשוכרה, מסכות, רעשנים, שירים וריקודים, אזני המן ו... מאמר מלומד, באחד העיתונים, דוגמת השניים שציטטתי, בו הכותב מתגולל על החג כיוון שאנו חוגגים בו את טבח 75 אלף בני אדם ברחבי האימפריה הפרסית.

בכל שנה מזכיר הכותב התורן את הטבח של ברוך גולדשטיין בחברון כהוכחה לאבחנתו את צביון החג ככזה המכשיר טבח בגויים. האם גולדשטיין, שריד ואלוני צודקים? האמנם פורים הוא חג הטבח?

אכן, מגילת אסתר מתארת את ההרג ההמוני של היהודים שנפרעו מאויביהם. ואכן, יש מי שהופך תיאור זה לצו עשה של נקמה בגויים. זה הפרוש שגולדשטיין נתן למגילה. נשאלת השאלה, איך זה שגולדשטיין ושריד מתנבאים באותה שפה ומפרשים אותו פירוש את מגילת אסתר? אין זה מקרה. הגולדשטיינים נתלים במגילת אסתר להצדקת רצח ערבים והשרידים להשתלחות ביהדות.

היהדות אינה מקשה אחת. יש בה, לדוגמה, שתי התייחסויות מנוגדות לטביעת חיל פרעה בים סוף - "הטוב שבגויים הרוג" ו"מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?" אמור לי מה יהדותך ואומר לך מי אתה. כאשר חסידי כהנא וגולדשטיין מציגים את מגילת אסתר כהכשר לרצח הם מעידים על עצמם יותר מאשר על המגילה. כאשר עושים כן אלוני ושריד, גם הם מעידים על כוונותיהם. כאשר הם משתלחים במגילת אסתר, יותר משהם מעידים על המגילה, הם מעידים על עצמם.

מגילת אסתר מספרת על ניסיון נואל להשמדה טוטאלית של כל היהודים, על הכשלת המזימה ועל תשועת היהודים. "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד" שילש המן את הוראתו, כדי שלא להשאיר ספק במהות הצו. ובכל זאת, למקרה שמישהו לא הבין הוא מבהיר "מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים" ובנוסף לכך "שְׁלָלָם לָבוֹז". המזימה הזו הופרה. על כך חוגגים אנו את פורים. היש סיבה גדולה יותר מזו לחג? יש צורך במינון גבוה במיוחד של שנאה עצמית כדי "שהלב יחמץ" למראה מבוגרים החוגגים חג זה.

באשר למעשה ההרג של היהודים בשונאיהם – מי שרוצה יכול לפרש מעשה זה בנוסח גולדשטיין / שריד כ"פוגרום" תוך הסתמכות על "וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם". אך ניתן לפרש זאת אחרת לחלוטין.

כיוון שטבעת המלך אחשוורוש הוטבעה על הצו המורה להשמיד את היהודים, מדובר בחוק שאינו רוורסבילי, "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב". מה שניתן לעשות הוא להוציא צו הפוך, בחתימתו של המלך, שיאפשר נטרול ההוראה הראשונה. בצו החדש נאמר: "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם, לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם". אם כן, אין המדובר בטבח בגויים, אלא במתן זכות הגנה עצמית ליהודים מידי שונאיהם הצרים עליהם. מי שרוצה יכול לראות במספר הרב של ההרוגים – 75,000 איש, הוכחה לתאוריית הטבח והפוגרום. אך אם אנו נצמדים לצו המדבר על התגוננות, ניתן לראות במספר הרב של ההרוגים הוכחה לסכנה הגדולה שעמדה בפני היהודים, לנוכח המספר הרב של "הַצָּרִים אֹתָם", כדי לבצע את הוראת ההשמדה. מי שרוצה, יכול לראות בבקשת אסתר להאריך ביום נוסף את "הרישיון להרוג" בשושן כתאוות נקם, אך ניתן לראות בבקשה זו ביטוי להמשך המלחמה ולצורך ביום נוסף להתגוננות בפני האויב הצר.

אין המדובר בטבח, אלא במלחמת מגן, שהסתיימה בניצחון היהודים. איזו סיבה יש להתעלם מהצו המפורש המדבר על התגוננות מפני אויב הצר על היהודים כדי לממש את צו ההשמדה? רק מגמה פוליטית. איזו סיבה יש להציג את היהודים כמי שחרגו מן הצו בתאוות נקם בלתי מרוסנת? רק מגמה – או של כזה ראה וכך תעשה, או של השחרת היהודים והיהדות. יתר על כן, מי שמתאר את היהודים בשושן כפוגרומצ`יקים שלוחי רסן, לא יוכל להסביר את העובדה, שאף שבצו המלך ניתן היתר לביזה ("שְׁלָלָם לָבוֹז") היהודים נמנעו מכך ("וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם"). היהודים נהגו בריסון רב, ונמנעו מביזה, כיוון שאינה נחוצה להתגוננות. ההיתר לביזה, המופיע בצו, הוא תעתיק מדויק של הצו המקורי, צו ההשמדה. בצו זה נאמר גם "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד ... טַף וְנָשִׁים". בתיאור המלחמה אין אזכור להרג הטף והנשים, ומן הסתם, כמו במקרה הביזה, היהודים ריסנו את עצמם ולא מימשו את מלוא המנדט שניתן להם.

ומה באשר לויזתא, העולל, הילד הקט, שהוצא להורג בידי הפוגרומצ`יקים? ובכן, הגיע אליי מידע מודיעיני, על פיו ויזתא היה בן 31.5 במותו, והוא היה אחד הממונים על השמדת היהודים, בדרגת גרוּפנפיהרר. על סמך מה אני קובע את גילו ככזה? על סמך מה קובעים את גילו, אלא שטוענים שנרצח ילד? הרי אין ציון של גילו. הפרשנות היא בחירה, הנובעת ממגמה. גולדשטיין ואלוני ירצו להציג את ויזתא כילד, כי זאת הפרשנות המקדמת את מגמתם. אני בוחר לראות בו את בן דמותם של עוזאי וקוסאי חוסיין, רבי הטבחים, בניו של הרודן העיראקי סדאם חוסיין, שהוצאו להורג בידי האמריקאים במלחמת המפרץ השניה. על סמך מה? על סמך העובדה שהוא הוצא להורג. הרי הוא לא הוצא להורג סתם, בשביל, הכיף. נכון?

יום המלחמה היה י"ג באדר ובשושן גם י"ד באדר. פורים עצמו אינו נחוג בי"ג באדר – יום הקרבות, אלא למחרת, ביום "וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ", ובערים המוקפות חומה נחוג שושן פורים בט"ו באדר, כלומר למחרת שוך הקרבות בשושן. לא את המלחמה והרג האויב אנו חוגגים, אלא את השלום והשלווה שלאחר הניצחון. פורים אינו חג של נקם אלא חג של שלום. ואכן, כך נוסח הרציונל של פורים במגילת אסתר: "לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב". אף מילה על נקם, על הרג.

האם ניתן לפרש את המגילה אחרת ממני? האם מי שיפרש אותה כמגילה של נקם ולא של שלום, יש לו על מה להסתמך? כן, בהחלט. מי שיש לו מגמה לפרש כך, ימצא את הסימוכין לכך. הבעיה אינה בחג הפורים, אלא במגמה של המפרש.

חודש בדיוק לאחר חג פורים, אנו חוגגים את פסח. פסח הוא חג החרות, חג שבו כל אדם חופשי מציין את שנאת העבדות ואת אהבת החרות האישית, החברתית והלאומית. באירועי הפסח ניתן להבליט את מכת בכורות, שקשה למצוא לה צידוק מוסרי. האם יהיה מי שיכתוב שנחמץ לבו כאשר הוא רואה אנשים מבוגרים החוגגים את חג הפסח, חג... מכת בכורות?

****

בחלק האחרון של הפרק, אנו קוראים על יצירת חג לדורות, חג פורים, בידי שני מנהיגי העם היהודי, שהם גם בקוקפיט של הנהגת האימפריה, אסתר ומרדכי.

מגילת תענית עמוסה במספר רב של ימי חג ומועד, אך לא נשאר מהם כמעט דבר. קשה מאוד לקבוע חג לדורות, שאינו מדאורייתא. ויפה, שדווקא חג שפסקה אישה, הוא שנותר אלפי שנים.

מה הן הלכות החג?
לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים.
מַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים – למנוע מצב שבו יהודים לא יוכלו לחגוג את פורים בשל חסרון כיס.

כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים, חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם, וְהִפִּל פּוּר, הוּא הַגּוֹרָל, לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם. וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר: עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה, אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ, וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ. עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל שֵׁם הַפּוּר. 
יש בטקסט הזה צנזורה, מן הסתם – צנזורה עצמית. חלקו של אחשוורוש בתכנית ההשמדה נמחקה.

וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, בַת אֲבִיחַיִל, וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, אֶת כָּל תֹּקֶף, לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית. וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם, דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם. וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר.
כאן מתגלית אסתר לא רק כמנהיגה לאומית ומדינית, יהודית ופרסית, אלא גם כמנהיגה דתית, פוסקת הלכות לדורות.

שני חגים בלבד, שאינם חגים מן התורה, שרדו בלוח השנה העברי לאורך אלפי השנים – פורים וחנוכה.

פורים הוא חג בעייתי ומגילת אסתר היא מגילה בעייתית, כיוון שאין בה סוף טוב. אין בה פתרון לבעיה. הבעיה הנעוצה בסיפור המגילה היא בעיית הגלות. הגלות היא הגורם לאסון שכמעט שם קץ לקיומו של העם היהודי, והמגילה מסתיימת בבחירה חדשה בגלות; באשליה שמעמדם של אסתר ומרדכי בצמרת האימפריה פתרה את הבעיה.

גם בימינו נקבע חג יהודי – חג העצמאות. וגם לו יש מגילה, שמן הראוי שבין המנגל והקצף, קריאתה תהיה מרכיב מרכזי במנהגי החג – מגילת העצמאות.

חג העצמאות הוא תיקון לחג פורים. מגילת העצמאות היא התיקון למגילת אסתר. מגילת אסתר היא מגילת הגלות. מגילת העצמאות היא מגילת המולדת והריבונות. ולכן – היא מגילת הגאולה. מגילת העצמאות נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" – וכל כולה ביטוי לזכות הנצחית, הבלתי ניתנת לערעור, של העם היהודי על ארץ ישראל. לוז המגילה הזו היא ההכרזה: בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.