מתנות לאביונים - אסתר ט' | עופר בורין

מאת: עופר בורין דרימסטיים Rasinfosoft0512 ת.פרסום: 20/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין


-----------
אסתר, פרק ט, 828 מתוך 929
ה` באדר תשע"ח, 20/2/2018
(עופר בורין)
-------------
מכת המנע של היהודים באלה שהיו אמורים להשמיד אותם מתקיימת ביג` באדר.
בכל מדינות המלך אחשוורש (127 כאלה), התארגנו היהודים לפגוע במבקשי רעתם.
היהודים היו כל כך מאורגנים, שכל מנהיגי אותן מדינות העלו את היהודים על נס מתוך הפחד הגדול שהפיל עליהם מרדכי, שהפך להיות האיש החזק בממלכה, שני רק למלך אחשוורוש עצמו (ואולי אף חזק ממנו).
היהודים הרגו בכל אויביהם ועשו בהם כרצונם.

בשושן הבירה הרגו 500 איש. כך כתוב, כולל בתוכם את עשרת בניו של המן.
ובשאר מדינות הממלכה הרגו 75 אלף איש.
מאחר והיו בממלכה 127 מדינות, הרי שבממוצע הרגו היהודים כ – 590 אנשים בכל מדינה.
חשוב להדגיש, והדבר מוזכר בפרק מספר פעמים, שההרג של אוייבי היהודים היה "טהור" משום שלא לקחו ביזה.
עפ"י צוו המלך (אותו כזכור אי אפשר לשנות) הותר להם לקחת גם ביזה, אבל המגילה מנקה את היהודים מעניין הביזה. 
מסתבר שאי ביצוע צוו המלך לא מחולל איזו מהפיכה או אסון.

בכל אופן, אחשוורוש כניראה היה מרוצה מיום ההרג של היג` באדר והוא פונה לאסתר ושואל אותה: מה עוד את רוצה?
יב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן--בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, מֶה עָשׂוּ; וּמַה-שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ

אסתר מרגישה שבשושן הבירה לא חוסלו כל המתנגדים, ובכלל 500 זה מעט לעומת הממוצע של 590 בשאר מדינות הממלכה, ומבקשת מהמלך עוד יום אחד להרג אוייבי היהודים בשושן הבירה. יום אקסטרא לבירת הממלכה. בנוסף, כדי לחתום את הרג האוייבים במעשה סמלי רב-משמעות לדורי דורות, מבקשת אסתר לקחת את עשרת בני המן ההרוגים ולתלות אותם על העץ.
המלך לא מהסס ומאשר את בקשת מלכתו. ניראה שפחד היהודים נפל גם עליו.

וכך, ביום יד` באדר, מבוצע בשושן הבירה "ווידוא הריגה" של עוד 300 אנשים בנוסף ל – 500 של היג` באדר.
בשאר מדינות הממלכה שימש היד` באדר כבר כיום מנוחה מהריגת אוייבי היהודים.
באותו יום מנוחה גם ערכו היהודים משתה שמחה.

בעיר הבירה, הוסיפו להרוג יום נוסף ואת המשתה והמנוחה והשימחה דחו ליום טו` באדר.
ֹ
השמחה כוללת משלוח מנות בין היהודים לבין עצמם ומענק מתנות לאביונים.

אז מצד אחד הורגים בממוצע כ – 590 ממתנגדי היהודים בכל מדינה בממלכה (סה"כ 75,000 אנשים) ובעיר הבירה מגדילים את המכסה ל – 800 איש.
ומצד שני, הדם הנשפך ברחובות והניצחון הגדול של היהודים מתורגם לחגיגות שמחה והילולה, משלוחי מנות ומתנות לאביונים.

וכמובן, אסור לשכוח, שכל זה מתרחש מבלי שהיהודים נגעו בביזה.

אסתר ומרדכי כותבים בספר את ארועי הניצחון הגדול של היהודים ומחייבים את כל היהודים, כל שנה, לחגוג את המהפך הגדול וההצלה הגדולה שהייתה ליהודים.
מעניין לציין שציו העובדה שאסתר כתבה בספר את האירועים היא ייחודית. אסתר היא היחידה בכל נשות התנ"ך שכותבת.

כט) וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל, וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי--אֶת-כָּל-תֹּקֶף: לְקַיֵּם, אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת , הַשֵּׁנִית
ל) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה--מַלְכוּת, אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: דִּבְרֵי שָׁלוֹם, וֶאֱמֶת
לא) לְקַיֵּם אֶתיְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם, וְעַל זַרְעָם: דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת, וְזַעֲקָתָם
לב) וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר--קִיַּם, דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה; וְנִכְתָּב, בַּסֵּפֶר.
----------
אז מה מוסר ההשכל מכל הסיפור, שיש עוד פרק אחד בטרם יושלם?
בסופו של דבר היהודים נשארים בגולה. האם המטרה היא להאדיר את שבח הימצאות היהודים בגולה?
אני חושב שמוסר ההשכל מכל הסיפור הזה הוא כפול:
1. אם כבר ממליכים מלך, רצוי שהוא יהייה מלך שלא דואג רק להצלחות כלכליות בממלכתו, המאפשרות משתאות והילולות הנמשכים חודשים ארוכים, אלא שלמלך תהייה מידה של מוסר ואחריות כך שלא יחתום על צווים שמשמעותם רצח של עם שלם.
2. צווים של מלך חייבים להיות דברים שאפשר לבטל אותם ולא בדרך של צווים הזויים אחרים.

קוראים לזה: איזונים ובלמים.
קוראים לזה עליונות המשפט והצדק על המלך.
ואולי המלך, זה שהצוו שלו לא ניתן לשינוי, אינו באמת מלך?

ועוד הערה אחרונה.
בתום כל ההרג, גם אם הוא היה לצורך הגנה עצמית, מוטב היה ליהודים שהיו חוסכים את חגיגות הניצחון. משהו בכל הסיפור הזה של החגיגות הופך את כל העניין לבלתי אנושי.