ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס - אסתר י' | דודו פלמה

מאת: כתיבה וציור דודו פלמה ת.פרסום: 21/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אחשרש (אֲחַשְׁוֵרֹשׁ) מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם. וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ, וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס. כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ.

***
לאומנות ושבטיות, רוח הרפאים הקדומה שלה (של הלאומיות) — הם הסיוט של תקופתנו... בעקבות פיסת בד צבעונית המחוברת למקל, לאורך קטע של חמישים מייל של אדמת טרשים, בני אדם, שבעת אחרת הם רציונאליים, מוכנים לבצע כל מידה של אלימות. (ג`ורג` סטיינר)

***
הפרק הקרוי "מגילת אסתר", ממש כמו שכתוב במגילה שחור על גבי לבן, נלקח מספר דברי הימים למלכי פרס ומדי. לא מספר דברי הימים של ישראל. ואפילו לא של ממלכת יהודה. זהו פרק יסוד בהוויה יהודית אחרת. הוויה שהפכה, כמו שאומר ג`ורג` סטיינר, את הטקסט למולדתו של העם היהודי. לטריטוריה הערטילאית שלו. העם היהודי במגילת אסתר המיר את הטריטוריה שלו בטקסט ואת הריבונות שלו ברבנות.

היה בסוג של קיום כזה חידוש מרענן לעומת שאר העמים שנותרו כבולים לטריטוריות המגבילות שלהם. וכמו שהרמב"ם כותב, העולם נעשה להם גדול ורחב. מזכיר קצת את המרחבים העצומים של מדבר סיני שנפתחו בפנינו לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 67 במאה הקודמת. מגילת אסתר היא הצהרת בלפור או הצהרת כורש של הקיום היהודי בגולה. 
אחר כך בא התלמוד הבבלי והפך למנוע שהסיע את העם היהודי אל מחוץ להיסטוריה של משפחת העמים והפך אותו לכוכב שביט שנע ונד אלפי שנים בשמי ההיסטוריה. עד קץ כל הימים או עד שיבוא המשיח. 
או מי מהם שיבוא קודם.

***
מלחמת טקסטים:
--------------------
וכך שייט לו עם ישראל בשמי ההיסטוריה עד שבאה תרועת ההשכמה. מעטים נענו לה בתחילת המאה הקודמת. אבל לקריאה שעלתה מהקונגרסים הראשונים של הציונים היה גוון חדש. נרקם הרעיון לוותר על הרבנות ולאמץ את הריבונות שאבדה בנבכי ההיסטוריה.

הקריאה החדשה נבעה מתחושה שאסור לחכות יותר. שכל רגע יכול להיות קריטי לקיומו ההולך ודועך של העם היהודי: 
"שעה זו, שאנחנו נתונים בה, היא לא כדאתמול, לא כתמול שלשום – אין דומה לה. כל היסודות והתנאים מבית ומבחוץ שעל ידם נתקיימנו כל הימים נתמוטטו. "הלילות הארוכים" הללו חדלו, ותחתם באו ימים חדשים ותנאים חדשים; והפחד אשר בלבנו לא שוא הוא, שאין אנחנו עומדים עוד על אֵם הדרך – ושהגענו לעת שבה שני עולמות מתנגשים: היות או חדלון! להיות היהודים האחרונים או עברים ראשונים". (נְתִיבוֹת, מיכה יוסף ברדיצ`בסקי)

מנגד בקע קול יהודי אחר קולו של ג`ורג` סטיינר שהתריע מפני הסכנות התמונות בבחירה בריבונות: 
"אסור לנו לקבל את הבדיה של מגורי קבע בטוחים, של קבלה, של כניסה לאומת הגויים. אסור לנו לקבל זאת אם המחיר הנו לאומנות, פטריוטיות לאומית בכל מובן לאומי שהוא. היהודי חייב, כך אני חושב, לשמוח באי האמון שלו כלפי מארחו הלאומני ולומר: `אכן, אני בפוטנציה לא נאמן לכל מדיניות שאני מאמין שהיא רעה או לא אנושית`. `ארצי היא טובה או רעה` היא סיסמה של ברבריזם. עירי היא זו של בן האדם; אזרחותי היא של האפשרות האנושית. אני לא עץ שישמח בשורשיות".

אבל הפור נפל. ובתחילת המאה הקודמת הגיעה לכאן קבוצה שמנתה כמה אלפים של צעירים וצעירות שבאה להגשים תקווה בת אלפיים. החברה שקמה כאן הפכה למדינה בשנת 48 לאחר מלחמה עקובה מדם, ממש כפי שצפה ג`ורג` סטיינר, הייתה חברה ישראלית. היו בה שוטר עברי, ויוגב עברי, וגנב עברי. השנים חלפו וקללת הלאומיות שדיבר עליה ג`ורג` סטיינר היכתה בנו בעוצמה רבה. החברה הישראלית הלכה והפכה עם חלוף השנים ליהודית יותר ויותר. השילוב בין היהודיות ללאומיות הוליד לאומנות טורפת שטרפה והלכה את היסודות שעליהם נבנה הבית הישראלי. החבילה נפרדה לקבוצות ותת קבוצות ששוחחו זו עם זו באלימות הולכת וגוברת. עד שהתקווה בת שנות אלפיים נהפכה לתיק 2,000.

ואז עלה ספק גדול ובעקבותיו התגנב הרהור קטן ללב: אולי הם בכל זאת צדקו. רבא ורב יהודה וג`ורג` סטיינר. אולי...