וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו - אסתר י' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר - התמונה DREAMSTIME © Olga Kuevda | ת.פרסום: 21/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו. דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ.

למה הכוונה ב"ְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו"? האם הכוונה שהוא מקובל על רוב היהודים, אך יש מיעוט המתנגד לו? זו ממש לא כוונת הפסוק.

אמחיש זאת באמצעו פסוק אחר מן המגילה. "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ". למה הכוונה ב"וְרֹב בָּנָיו"? האם כאשר המן הציג בפני מקורביו את ספירת המלאי של הצלחותיו, הוא סיפר להם רק על 8 מעשרת בניו, כלומר על רובם, לא על כולם? זה לא כל כך מתקבל על הדעת.

כאשר כתוב שהמן סיפר על "רֹב בָּנָיו" הכוונה היא שהוא סיפר על בניו הרבים. וכאשר כתוב שמרדכי "רָצוּי לְרֹב אֶחָיו", הכוונה היא שמרדכי מקובל על אחיו הרבים.

במחזמר "אסתר המלכה" שכתב אלתרמן, שר ליצן החצר שיר ערש למלך, בלילה שבו נדדה שנתו. בשיר, הנפתח במילים "הֵיכָל וָעִיר נָדַמּוּ פֶּתַע / וְנִשְׁתַּתְּקוּ שׁוּקֵי פָּרַס" והולחן בידי סשה ארגוב, כתב אלתרמן: 
רֹב נְגִינוֹת יֵשׁ וּצְלִילִים
אַךְ שִׁיר הָעֶרֶשׂ שֶׁיָּדַעְנוּ
וְשֶׁנֶּחְבָּא אֶל הַכֵּלִים
רַק הוּא בַּסּוֹף נִשְׁאָר אִתָּנוּ.
"רֹב נְגִינוֹת יֵשׁ וּצְלִילִים" – יש מנגינות רבות.

אבל המדרש, כמו מדרש, אינו יכול שלא לעשות מזה מטעמים. וכך נדרש במסכת מגילה: חכמים דרשו: "לרוב אחיו ולא לכולם. מלמד שירשו ממנו מקצת סנהדרין". כלומר, יש כאן משחק פוליטי, יש רוב ומיעוט, קואליציה ואופוזיציה. ומה ההסבר להתנגדות? אולי משום שנכנס לשררה. ואולי כיוון שבניין ירושלים והמקדש לא התחדש בימיו.

****

אברהם שניור קורונל, (1493- 1412) היה שר האוצר בספרד תחת שלטון המלך פרננדו והמלכה איזבלה. קורונל היה האיש החזק בממלכת ספרד. הוא היה מקורב מאוד למלך ומלכה. כמעט על פיו יישק דבר. הוא היה יהודי.

גם שר האוצר בפורטוגל היה יהודי, דון יצחק אברבנאל (1437-1508). אברבנאל היה איש אשכולות - מדינאי, פילוסוף, פרשן מקרא וכלכלן. כמו אביו, יהודה, גם הוא היה שר האוצר, האיש החזק בחצר המלכות.

ושניהם לא הצליחו למנוע את גירוש יהודי ספרד ופורטוגל. אברבנאל גורש. קורונל נאנס להתנצר.

30% מהנהגת המהפכה הבולשביקית היו יהודים. לב קמינייב היה ראש המדינה הראשון - במשך שבועיים, מייסד הפוליטבירו והיו"ר הראשון שלו. גרגורי זינובייב היה ראש הקומינטרן לאחר מהפכת 1917. ליאון טרוצקי היה קומיסר החוץ הראשון ולאחר מכן הקומיסר הראשון לענייני צבא (שר הביטחון). לשלושת אלה, שהיו בצמרת של הצמרת של המפלגה הסובייטית ניתן לצרף עוד עשרות מנהיגים יהודים בהנהגת המהפכה והמפלגה. קמינייב, זינובייב, טרוצקי ורובם המוחלט של היהודים במהפכה, הוצאו להורג בידי המהפכה, שהם היו השמן בגלגליה.

ומדוע אני מזכיר זאת? כדי לציין שאיני מתרשם יותר מדי מיהודי שהנו מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ בגלות. ולכן איני מתלהב יותר ממגילה שההאפי-אנד שלה הוא דבקות בגולה, שניה אחרי שכמעט הושמד בה העם היהודי, ומההתפעלות ממינויו של מרדכי וממעמדה של אסתר. לזכותם ייאמר, שלא התנכרו לעמם, דרשו טוב ודברו שלום. אך גולה היא גולה, ובאשר היא גולה – היא דוויה.

היום, כאשר קיימת מדינת לאום יהודית חזקה בארץ ישראל, מצבם של היהודים בעולם טוב הרבה יותר. ואף על פי כן, אי אפשר להתעלם מכך שלעתים קרובות, יהודים העולים לגדולה ולמנהיגות בארצותיהם, חשודים מראש בנאמנות כפולה, וכדי להסיר את החשד הם מנערים את חוצנם מעמם. כזה היה ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה היהודי בשנות השבעים, שהיה המנהיג העוין ביותר לישראל באירופה, ולעתים התבטא כמי שאימץ את הסטריאוטופים האנטישמיים ביותר בגינוייו את המדינה היהודית. ורק אשתקד, כאשר ברני סנדרס התמודד על נשיאות ארה"ב, הוא יצא מגדרו כדי להוכיח שהוא יותר אנטי ישראלי מהאנטי ישראליים ביותר, תוך הפגנה מעוררת שאט נפש של ניכור כלפי עמו.

מגילת אסתר היא מגילה של עם שניצל מהשמדה, אך בחר שלא לעקור משורש את המציאות שכמעט הובילה לשואה – הגולה.

****

המגילה מסתיימת בסיפור עלייתו של מרדכי, והיותו המשנה למלך האימפריה הפרסית והמנהיג של העם היהודי. האם לא היה ראוי שתקרא המגילה על שמו, מגילת מרדכי? הרי הוא היה המנוע של הסיפור. הלה הוא, כאשר בחר שלא לכרוע ולא להשתחוות, מתוך גאווה יהודית, חולל את העלילה. והרי הוא היה אקטיבי לכל אורכה, כולל בגילוי הקשר נגד אחשוורוש, שהיה מרכיב מרכזי בסיכול ההשמדה.

אף על פי כן, בצדק נקראת המגילה על שמה של אסתר. בספר נקודות מהפך רבות, אך בעיניי, המהפך המהותי ביותר, היה הרגע שבו אסתר נטלה לידיה את המנהיגות; פרק הזמן שבין "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט" ל"וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי". ברגע שהחליטה, לא הסתפקה בניצול קסמיה הנשיים להשפעה על המלך ולהצלת עם ישראל, אלא נהגה מיד, בפועל, כמנהיג לאומית של עם ישראל - "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים". מרגע שנטלה את האחריות, היא ניווטה וניתבה את העלילה אל סיומה המוצלח.

בסוף המגילה, אסתר היא גם פוסקת הלכה, שקובעת חג לאומי ודתי לדורות. הדבר מבטא עוצמה אדירה.

ראויה אסתר, שתקרא המגילה על שמה.