חיית הברזל - דניאל ז' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, התמונה ויקיפדיה ת.פרסום: 04/03/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

תקופת המתכת, עידן הברזל 

מזכיר לי חיה מחזון דניאל 
חיית המתכת חיית הברזל 
כל כך דומה שאני מתבהל...

בשנת אחת לבלשאצר מלך בבל 
חזון בחלום ראה דניאל 
ותעלינה ארבע חיות גדולות מהים 
וכל חיה מסמלת מלכות בעולם 
והרביעית שונה ומשונה מקודמותיה 
מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה 
עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת 
והשאר בציפורני נחושת דורסת 
ועשר קרניים לה והקטנה מתוכם צומחת וגדלה 
וצצות בה כעיני בני אדם 
ופה מדבר גדולות מתרברב -
סופה להתקטל ולהתחרב.

חיית המתכת חיית הברזל 
מלכות משונה שחזה דניאל 
תקופת המתכת עידן הברזל 
כל כך דומה שאני מתבהל...

כל המגדלים המשוננים האלה,
הנוגסים בתכלת 
כל השפיצים האלה בגרפים 
ברזל כתנין, מתכת כפרד 
ברזל כציפור, מתכת ג`ירפה 
ברזל מצופה מתכת ערמומית

מוזרמת אלקטרוניקה, 
מוזרקת נתונים 
פרצוף של שפחה, 
לא עושה עניינים 
עם הרשת הכי גדולה 
של סוכנים כפולים 
כל המחשבים האלה, 
המרדימים האלה, 
העוקרים האלה את אצבעותינו
מעולמנו

תקופת המתכת, עידן הברזל - 
הזו הרביעית, שראה דניאל 
בחזיונות לילה, אז בבבל -
האם זה עכשיו שוב מתגלגל...?

גורסת, דורסת, הורסת, הודקת
ומשווקת את זה כחופש דיבור 
מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת 
עצם לתחקירני זכות הציבור 
קרניים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום,
פה לא מפסיק ללהג -
אומר מה לרצות, מה לחשוב
מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג 
והמונים המונים חצי אוטומטים 
הלומי פטישוני כסף סמויים 
אצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים 
עטופים במגילה של תנאים וזכויות 
מסוממי קידמה והתפתחויות -
לעבוד בלי דעת ולשרת 
לשמש ולשמן את

חיית המתכת, חיית הברזל 
לכל מקום יגיעו יונקותיה. 
שלטון המתכת, מלכות הברזל 
בני אדם - טיפות של דם בקשקשיה...

מקובל שהרביעית היא רומי 
מקובל שרומי היא אדום -
ממש כך, או באופן סמלי 
יש די הרבה מרומי היום: 
כל הקולוסיאום הכל עולמי הזה 
עם חלונות ההצצה אל הזירה 
המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף -
ודם מציף את תת ההכרה. 
תחליף תחנות, תמיר ערוצים 
תשוטט כאוות נפשך בעולם 
תחשוב שאתה מחוץ לכל זה 
לא נוגע לך, זה שם -
אבל בינתיים, בעצם, מה שקורה 
זה שאתה עוד אחד שיורה ויורה 
מתרגל לחסל בלחיצת כפתור 
חיית טרף גלדיאטור...

תקופת המתכת, עידן הברזל 
מזכיר לי חיה מחזון דניאל 
חיית המתכת, חיית הברזל 
כל כך דומה שאני מתבהל...

חָזֵה הֲוֵית בֵּאדַיִן 
מִן קָל מִלַּיָּא רַבְרְבָתָא 
דִּי קַרְנָא מְמַלֱּלָה, 
חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא 
וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא...
אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה דָנִיֵּאל,
בְּגוֹ נִדְנֶה וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי.

(מאיר אריאל, "חיית הברזל").

שירו של מאיר אריאל "חיית הברזל", מתוך האלבום "רישומי פחם", הוא מדרש על פרק ז` בספר דניאל או ליתר דיוק, מדרש על מדרש חז"ל על אותו פרק. אם עד כה חזינו בדניאל כפותר חלומות של מלכי האימפריות, בפרק זה אנו פוגשים את דניאל כחולם חלומות. דניאל מספר על חלום שחלם, ובו ארבע חיות מוזרות גדולות עולות מן הים. כל חיה מסמלת מלכות בעולם, והרביעית "שונה ומשונה מקודמותיה", בכך שאין היא מוטציה של חיה מוכרת, אלא היא חיה שאין כמותה, "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה / עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת / והשאר בציפורני נחושת דורסת". איזו מלכות מתארת החיה הזאת?

בהקשר הכרונולוגי הישיר של ספר דניאל, זו אמורה להיות מלכות יוון. אחרי מלכויות בבל, פרס ומדי הגיע תורה של יוון. ואפשרות נוספת, היא שפרס ומדי הן אותה ממלכה, כפי שנרמז בפרקים הקודמים, וכך הספירה היא – אשור, בבל, פרס ומדי, יוון.

אבל כמו מאיר אריאל, חז"ל לא רצו לעסוק בהיסטוריה אלא באקטואליה. ולכן הספירה שלהם הייתה אחרת. הם חיו תחת אימת השלטון הרומי, ולכן הם החיה הרביעית שלהם היא רומי. היא המלכות המאיימת בעידן חז"ל. ומטעמי צנזורה עצמית, וכדי לא להסתכן ולהתגרות בשלטון, לא נקבו בשם המפורש – רומי, אלא בכינוי אדום, הלה היא רומי.

מיהי המלכות המאיימת בעידן מאיר אריאל? הדימוי לחיה של ברזל, מזכירה לאריאל את המלכות המאיימת היום על עולמנו – הגלובליזציה, שלטון התקשורת העולמית, הטכנולוגיה המשתלטת על חיינו. זאת חיית הברזל של עידן המתכת. "כל כך דומה שאני מתבהל".

מאיר אריאל לא היה פונדמנטליסט, הוא לא התנגד לקדמה, הוא לא שאף לחזור לעידן הקדם טכנולוגי. אולם הוא היה ער למחיר הקדמה, ועל כך הוא רצה לעורר אותנו ולהזהיר אותנו, בתקליט "רישומי פחם" (1996), שהמסד שלו הוא השיר הפותח, "חיית הברזל".

כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה / עם חלונות ההצצה אל הזירה / המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף / ודם מציף את תת ההכרה / תחליף תחנות תמיר ערוצים / תשוטט כאוות נפשך בעולם / תחשוב שאתה מחוץ לכל זה / לא נוגע לך זה שם / אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה / שאתה עוד אחד שיורה ויורה / מתרגל לחסל בלחיצת כפתור / חיית טרף גלדיאטור.

בשורות אלה מתייחס מאיר אריאל ישירות לתכניות הריאליטי בטלוויזיה. דא עקא, שהשיר נכתב במחצית הראשונה של שנות ה-90 של המאה שעברה, כלומר שנים אחדות בטרם פרצו תכניות הריאליטי לחיינו. אולם התיאור כל כך מדויק, שאי אפשר שלא לראות בו שיר נבואי. הרי הנבואה אינה ידיעת העתיד, אלא אזהרה מפני מה שהעתיד עלול לצפון, אם נבחר בדרך זו ולא בדרך אחרת. אריאל ניבא את ההתדרדרות לזבל הקטלני של "האח הגדול", "המירוץ למליון", "הישרדות" וכו`, על פי כיווני ההתדרדרות התרבותיים בימיו. הוא הפעיל את הסירנות, אולם על פי התוצאות, אנו לא שמענו בקולו.

על פי חז"ל, החיה הרביעית בחזון דניאל היא האימפריה הרומית, המכונה אדום. מאיר אריאל שואל את עצמו מהי תמצית הסיאוב של התרבות הרומית, ומוצא שזהו עולם הגלדיאטורים. הגלדיאטורים הם לוחמים, שהתפתו "לבחור" להילחם בזירה נגד גלדיאטורים אחרים או נגד חיות, כשעשוע להמונים. ההמונים ממלאים את הקולוסיאום – האמפיתיאטרון הרומי הענק, ומריעים לגלדיאטורים הנלחמים עד מוות. מותו של אחד הלוחמים, או של החיה הנלחמת בגלדיאטור או של הגלדיאטור הלוחם בחיה, מביא לשיאה את האקסטזה של ההמונים, המריעים. הגלדיאטורים היו בני המעמדות הנמוכים בחברה, ולרוב עבדים, שניצחונם עשוי היה להבטיח להם שחרור וכסף רב. זירות התחרות היו שייכות לקיסרים, ונחשבו למתנה של הקיסר לעם – שעשועים, הזדמנות להימורים.

"כל כך דומה", מצר מאיר אריאל, "שאני מתבהל... ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום". הדה-הומניזציה של תרבות הגלדיאטורים, מתגלמת היום בתרבות הריאליטי. הזירה היא הטלוויזיה, ולכאורה, הצופה אינו חלק ממנה. אך למעשה הוא עצמו גלדיאטור, לא פחות מקורבנות הריאליטי להם הוא מציץ, ואותם הוא מחסל בלחיצת כפתור, במשלוח מסרון. "אתה עוד אחד שיורה ויורה".

הקיסר המפעיל את הקולוסיאום של ימינו, הוא ההון הגדול, השולט בתקשורת, השואף לשלטון עולמי, וכמו הקיסר הרומי, אף הוא מנסה לסמם את ההמון בלחם ושעשועים ובמשחקי גלדיאטורים. תכניות הריאליטי הללו, מטומטמות אך בעיקר מטמטמות; קורבנותיהן אינם רק הגלדיאטורים הנזרקים לזירת הווילה של "האח הגדול" או האי של "הישרדות", אלא גם הצופים בבית, היושבים עם הפיצוחים ומעבירים דאחקות על חשבון הטמבלים שעל המסך.

התכניות הללו פורטות על היצרים הנמוכים של האדם – תאוות הבצע, תאוות הפרסום ותאוות המציצנות. וגם התאווה לחסל בלחיצת כפתור. התכניות הללו הן אינדוקטרינציה סמויה, לתפיסת העולם של ההון העומד מאחוריהן.

מהי התכנית "הישרדות"? אפשר להמחיש זאת באופן הבא. קבוצת אנשים שטה על רפסודה בים שורץ כרישים. על מנת לשרוד על הרפסודה, עליך לגרום לכך שאחרים יפלו ממנה. לשם כך, כל האמצעים כשרים. כך, באמצעות משחק מערפל חושים, נמכרת שיטת הג`ונגל, שבה אדם לאדם זאב, כל החיים הם תחרות, הצודק הוא מי שמנצח, המנצח הוא החזק, החזק הוא מי שמשכיל לדרוס את הזולת, החכם הוא מי שמצליח להערים על האחרים.

לא אחת כתבתי נגד תעשיית הריאליטי, ובתגובות השוללות את דבריי כיכבו המילים "מוסרנות" ו"צדקנות", שהן מילות קוד של "עזוב אותי באמ`שך", כי חלק מהאינדוקטרינציה, היא לכך שמה שמוכר זה טוב, כי חוכמת ההמונים היא חוכמת השוק, ואם זה מוכר, סימן שזה מה שהצרכנים רוצים, ואם זה מה שהצרכנים רוצים, סימן שזה מה שנכון להם. אין מקום לכל דיון תרבותי, כי עצם הדיון הוא "התנשאות" על הקהל, המצביע באצבעותיו ובשלט.

עצם הדקלומים הללו, הם חלק מהצלחתה של שטיפת המוח. 
גורסת, דורסת, הורסת, הודקת
ומשווקת את זה כחופש דיבור 
מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת 
עצם לתחקירני זכות הציבור 
קרניים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום,
פה לא מפסיק ללהג -
אומר מה לרצות, מה לחשוב
מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג.

מאיר אריאל מדבר על התקשורת השוטפת את מוח הציבור, כאשר היא עוטפת את כוחניותה בסיסמאות ריקות של ליברליזם, זכויות האדם, חופש הדיבור, זכות הציבור, וכל אותו פוליטיקלי קורקט, שאסור לערער עליו, שאסור להרהר אחריו. וכך – 
והמונים המונים חצי אוטומטים 
הלומי פטישוני כסף סמויים 
אצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים 
עטופים במגילה של תנאים וזכויות 
מסוממי קידמה והתפתחויות -
לעבוד בלי דעת ולשרת 
לשמש ולשמן את 
חיית המתכת, חיית הברזל.

כמו מרבית פרקי ספר דניאל, גם פרק ז כתוב ארמית. בסוף השיר, מאיר אריאל שר בארמית פסוקים מן הפרק. הפרק עצמו מסתיים כנבואת נחמה, שניתן לפרש אותה כשלטונו הנצחי והמוחלט, הפעם שלטון ישיר, של אלוהים. וניתן לדרוש אותו כנבואת גאולה של עם ישראל שיגבר בסופו של דבר על חיית הברזל.

אך לפסוקי הנחמה אין זכר בשירו של מאיר אריאל. אריאל לא בא לנחם אלא להתריע, להזהיר ולאיים. אולי לייאש? אגב, ב"רישומי פחם בצבע", תקליט המחווה ל"רישומי פחם", יותר מעשור אחרי מותו של מאיר אריאל, שבו ברי סחרוף מבצע את השיר, הקטע בארמית מושמע, בקולו של אריאל, בתחילת השיר (ובתוך השיר שוב נשמע קולו, בשורה "תחליף תחנות, תמיר ערוצים"). מנקודת השפל הזאת, שכל כולה ייאוש, יוצא אריאל למסע בעקבות המציאות בעידן המתכת, לאורך שירי התקליט. כל שיר הוא הרחבה של רעיון המרומז ב"חיית הברזל", והמסע מציג חזות קשה מאוד של העידן. אפילו תוצאה מבורכת של הקדמה הטכנולוגית כמו השתלת לב, המצילה חיי אדם, מוצגת בפיו באופן שלילי – כמציאות שבה אנשים מחכים בתור ומייחלים למותם של התורמים. איני חושב שמאיר אריאל מתנגד עקרונית לקדמה הרפואית, אולם הוא רוצה להציב מולנו מראה המציגה את הצד השלילי של הקדמה.

מי שמצטרף אליו אל המסע, יידרש להתאמץ, כדי למצוא מוצא מן הייאוש. אך לקראת סוף התקליט, אנו מתקרבים למפנה. באחד משירי התקליט, "שיר המקצוע", הדובר מתאר את עצמו כעבד של מכונה, ומשתמש ממש במילות "חיית הברזל" – "לשמן את"; במשך שנים הוא עובד בעבודה מכנית ומשעממת, ללא כל ערך וסיפוק, עד שהוא מפוטר. כשהוא מפוטר, ומבין שאין הוא יודע דבר מלבד לעבוד את המכונה, הוא מוצא שהעבודה הזאת היא הדבר הרע ביותר שהיה לו בחיים זולת דבר אחד, נורא יותר – הפסקת עבודתו את המכונה.

אולם השיר לפני האחרון, בעל שם דומה – "שיר התעסוקה", מציג תמונה אחרת. בניגוד לעבודה המנוכרת והמנכרת נוסח "זמנים מודרניים" ב"שיר המקצוע", שיר התעסוקה מציג עבודה כיצירה מתוך התלהבות והתנדבות למען מטרה גדולה. הוא מביא אותנו אל בניית המשכן ומשתמש בפסוקים של הפרשות שנקרא בשבוע הבא, ומשם לוקח אותנו ליצירה הגדולה של חלוצי הציונות, אלה שהקימו את הקיבוצים ואלו שאכלסו את המעברות (בראיית על היסטורית הרואה את המעשה הגדול שלהם, מתמקדת ביער ולא בעצים של "סלאח פה זה ארץ ישראל"). "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר" הוא שר, וגם "קחני אל המעברה". משם הוא שואב את כוחותיו.

בשיר החותם את התקליט, "פה גדול", מחזיר אותנו מאיר אריאל לרומי, כדי לסגור את המעגל.

ב"חיית הברזל", עוצר אריאל את סיפורו של דניאל רגע לפני ההתגברות על חיית הברזל – הלו היא רומי, שהיא אדום. השיר החותם את האלבום הוא "פה גדול" - מדרש לאגדה תלמודית מתוך מסכת גיטין, המספרת על טיטוס שטימא את בית המקדש כאשר שכב עם זונה בקודש הקודשים על גבי ספר תורה והתרברב כמי שגבר על אלוהי ישראל. הוא נענש בכך שיתוש שנכנס לאפו חדר למוחו, התפתח לגודל של גוזל, ניקר במוחו במשך שבע שנים והוציא אותו משיווי משקלו ומדעתו, עד מותו.

"ופה מדבר גדולות, מתרברב" מתאר מאיר אריאל את חיית המתכת. "טיטוס, טיטוס, פה גדול", מתאר אריאל את טיטוס ב"פה גדול" – "טיטוס, טיטוס, רברבן", "טיטוס, טיטוס, פה שחצן" וכו` וכו`. "עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת / והשאר בציפורני נחושת דורסת" הוא מתאר את חיית הברזל בשיר הפותח את האלבום. והוא מסיים את השיר המסיים את האלבום, בתיאור היתוש שחדר למוחו של טיטוס – "את מוחו פצעו, מצאו / יתוש בגודל גוזל - / שפתיו של נחושת / וציפורניו של ברזל..."

ספר דניאל עוסק בהיבריס של מלכי האימפריות הגדולות, הרואים בעצמם אלוהים, ובסופו של דבר ההיבריס מביא עליהם את חורבנם. כך סוגר אריאל את המעגל שפתח עם "חיית הברזל".

האם ימצא היתוש שיגבר על חיית הברזל המודרנית?
https://www.youtube.com/watch?v=xbasufPxHPs