החזיון הנבואי כחוויה טראומטית  דניאל פרק י'  מני גל

מאת: מני גל התמונה © Can Stock Photo / rolffimages ת.פרסום: 07/03/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

דניאל, שכבר זכה לכמה וכמה חזיונות, עדיין חווה את ההתגלויות הנבואיות האלה כטראומה קשה. בפרק זה מתאר דניאל בפרטי פרטים את תגובתו הגופנית והרגשית לחזיון הנבואי.

בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי, דָנִיֵּאל, הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים. לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי, וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי, וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי, עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים.

האם דניאל מקיים מנהגי אבל על חורבן ירושלים ועל הגלות, או שמא הוא מכין עצמו להתגלות נבואית נוספת? אין פלא, שכאשר מופיע החזיון, דניאל מוחלש גופנית משלושה שבועות של צום, והשפעת החזיון מועצמת.

וְרָאִיתִי אֲנִי, דָנִיֵּאל, לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה, אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם, וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא.

דניאל נמצא בחברת אנשים, שם על שפת החידקל, אך הם אינם זוכים לראות את החזיון, למרות שאימה גדולה תוקפת אותם, והם נסים להיחבא. רק דניאל עובר את החוויה החזקה הזאת.

וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּח, וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ.

החזיון רב עוצמה, זו מראה גדולה. כוחותיו של דניאל עוזבים אותו.

וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל דְּבָרָיו, וּכְשָׁמְעִי אֶת קוֹל דְּבָרָיו, וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי, וּפָנַי אָרְצָה.

מאפיסת הכוחות הטוטאלית ומעוצמת החזיון, שהוא גם אקוסטי, מאבד דניאל את ההכרה, ובלשונו – `נרדמתי`. הפניית הפנים ארצה מנתקת אותו, לכאורה, מהמראה.

וְהִנֵּה יָד נָגְעָה בִּי, וַתְּנִיעֵנִי עַל בִּרְכַּי וְכַפּוֹת יָדָי.

ולאחר המראה והקול – מגע. דניאל חש מגע יד, המעיר אותו מעלפונו, וממצב שכיבה עם הפנים ארצה הוא מתרומם לעמידה על ארבע. אין ספק – דניאל חש עצמו חלש ופגיע עד מאד.

עֲמֹד עַל עָמְדֶךָ!

המלאך הדובר אליו מנסה לעודדו, והוא קורא לו להתרומם לעמידה.

וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, עָמַדְתִּי מַרְעִיד.

השליטה בגוף לא חוזרת אליו בשלמות, והוא רועד כולו, תוך שהוא עומד.

המלאך נוקט בלשון מעודדת ומחזקת, והוא משתמש במילות חיבה כ`איש חמודות`, ומילות חיזוק כ`אל תירא`.

בְדַבְּרוֹ עִמִּי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, נָתַתִּי פָנַי אַרְצָה, וְנֶאֱלָמְתִּי.

זה אינו דיאלוג. דניאל מאבד את כושר הדיבור. הוא אינו יכול לשאול את המלאך שאלות אודות החזיונות שראה. הוא שב ומפנה את פניו ארצה. המראה, ככל הנראה, `גדול עליו`.

וְהִנֵּה, כִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם נֹגֵעַ עַל שְׂפָתָי, וָאֶפְתַּח פִּי, וָאֲדַבְּרָה, וָאֹמְרָה אֶל הָעֹמֵד לְנֶגְדִּי: אֲדֹנִי, בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ. וְהֵיךְ יוּכַל עֶבֶד אֲדֹנִי זֶה לְדַבֵּר עִם אֲדֹנִי זֶה, וַאֲנִי מֵעַתָּה לֹא יַעֲמָד בִּי כֹחַ, וּנְשָׁמָה לֹא נִשְׁאֲרָה בִי?

רק מגע נוסף של המלאך על שפתיו של דניאל משיב לו את יכולת הדיבור. דניאל אומר למלאך, כי המראה גרם לו לצירים, לכאבים, וכי כוחותיו עזבוהו. הוא מטיל ספק ביכולתו לדבר עם המלאך.

וַיֹּסֶף, וַיִּגַּע בִּי כְּמַרְאֵה אָדָם, וַיְחַזְּקֵנִי.

כדי למתן מעט את עוצמת ההלם של החזיון הנבואי מופיע המלאך לפניו כאדם, הן במראה והן במגע.

וַיֹּאמֶר: אַל תִּירָא, אִישׁ חֲמֻדוֹת! שָׁלוֹם לָךְ! חֲזַק וַחֲזָק! וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי, הִתְחַזַּקְתִּי, וָאֹמְרָה: יְדַבֵּר אֲדֹנִי, כִּי חִזַּקְתָּנִי!

אותה ברכה המוכרת לנו כל כך – `חזק`, היא כאן, פשוטה כמשמעה, אמירה שנועדה לחזק את דניאל, והוא, אכן, חש מתחזק. ובכל זאת, כל מה שהוא יכול לומר הוא: `ידבר אדוני`.

פרק זה הוא, לבטח, אחד התיאורים היותר פלסטיים במקרא של עוצמת החזיון הנבואי, כפי שחש אותה האדם בגופו ובנפשו.