על הבושה - דניאל ט'| עופר בורין

מאת: עופר בורין© Can Stock Photo / HaywireMedia ת.פרסום: 07/03/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין


כתבתי היום בבוקר פוסט בפייסבוק בזו הלשון:

בושה לאיד
——-
בספר משלי פרק י״ז כתוב: 
״לֹעֵג לָרָשׁ, חֵרֵף עֹשֵׂהוּ; שָׂמֵחַ לְאֵיד, לֹא יִנָּקֶה"
מכאן נולד הביטוי: ״אין שמחה כשמחה לאיד״ המגנה את שמחתו של אדם על נפילתו של אחר.
ואני אומר על מצבנו:
״אין בושה כבושה לאיד״.
הבעיה היא שהאיד הוא מדינת ישראל והבושה של כולנו
"

והנה, בפרק שלנו, אנחנו מקבלים את הבושה ממרחק אלפי שנים.
כך כותב דניאל כשהוא בא לבקש רחמים על עם ישראל מאלוהים:
ז) לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה; לְאִישׁ יְהוּדָה, וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בְּכָל-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בָךְ
ח) יְהוָה, לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים, לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ, וְלַאֲבֹתֵינוּ: אֲשֶׁר חָטָאנוּ, לָךְ.

דניאל אפילו לא מעז לדרוש מעם ישראל להשתנות.
הוא רק מבקש רחמים.

אוי לאותה בושה.